הנה בא עוד גל גדול

לא בז', לא אוף-וויט. צחור, בוהק ממרחקים. ברוכים הבאים ל-Whitehaven Beach, חוף מדהים שכולו חול לבן בקצהו הדרומי של האי Whitsunday. רוב המטיילים מגיעים לכאן במסגרת הפלגה של יומיים-שלושה שיוצאת מהעיר הקטנה Airlie Beach, אבל אני, מטעמי קוצים בישבן ומחלת ים, בחרתי בשיט של יום אחד בסירה מהירה עם חברת Ocean Rafting. מזג האוויר היה מושלם, כולנו היינו בראש טוב. הטיול כלל גם ביקור במערות אבוריג'יניות ביער, סיור ב-Long Island היפהפה, ובין לבין עצרנו לשנרקל וראינו דגים מרתקים. למרות אזהרה ממדוזות לא יכולתי שלא לרחוץ בים המדהים. יצאתי בשלום.

בוהק למרחקים. וייטהייבן ביץ' (צילומים: שלי ניידיץ')

לזכותה של העיר Airlie Beach תיזקף לנצח גם מימוש תשוקתי לאופנוע-ים. שילמתי עבור חצי שעת התייחדות עם סוזוקי ונתתי גז. לא זוכרת מתי צרכתי מנה כל כך מרוכזת של אושר (בעצם ממש לפני שבוע, בצניחה החופשית): לגמרי לבד בים הפתוח, צורחת באקסטזה, תענוג אנרגטי עילאי.

כולל הכל

בבוקר המשכתי לעיר Hervey Bay - כ-12 שעות נסיעה באוטובוס. באכסניה הכינו בר-בי-קיו ליד הבריכה, שיחקו כדור-עף במים והקדימו לישון לקראת הטיול ל-Fraser Island. לא כל החברות המוציאות טיולים לאי כוללות את Lake McKenzie, האגם האטרקטיבי. אני בחרתי אחת שכן. מדריך תואם פישנזון בלבוש ספארי קיבל את פנינו כשירדנו מהמעבורת. "שלום, קוראים לי אלן וזה הסיור שכן כולל את Lake Mckenzie", הוא אמר.

פרייז'ר איילנד הוא האי החולי ביותר בעולם. אורכו 120 ק"מ, רוחבו 15 ק"מ אבל בשטח הקטן הזה יש יותר חול מאשר בכל מדבר סהרה. הכביש הוא החוף, ההתניידות רק ברכבי 4X4 והמראה מרהיב. דמיינו לכם 120 ק"מ של חוף בלי הפרעה. זהו המקום היחיד בעולם בו יערות גשם גדלים מתוך דיונות בגובה 200 מטר. "אז כמו שאמרתי, אתם בסיור שכן כולל את Lake Mckenzie", הזכיר אלן. "עכשיו ניכנס ליער גשם. ההליכה לא קשה, רק תנעלו נעליים סגורות, כי יש כל מיני חיות. אבל אין מה לדאוג, אני אתכם לאורך כל המסלול".

נכנסנו ליער והסתובבנו בין עצים רחבי גזע ומאות סוגי צמחים. פתאום ראינו נחש שחור. "אלן!", קראה אחת המטיילות. אבל אלן לא נראה בסביבה. נאלצנו להתמודד ולדלג מעליו בתקווה שהוא: א. לא זריז ב. לא ארסי. לשמחתנו צדקנו לפחות בסעיף א'. בסוף המסלול חיכה לנו אלן בחיוך מתנצל. "אה, אני מצטער שלא יכולתי להצטרף, העדפתי לנסוע לכאן באוטובוס". סיפרנו לו על הנחש. "נשמע שהוא לא היה ארסי", הוא פסק ונרגענו רטרואקטיבית. "אגב, כבר אמרתי לכם שאנחנו בסיור שכן כולל את Lake Mckenzie?" כבר הייתי על סף התקפת צחוק אבל לא היו לי שותפים. לאף אחד חוץ ממני זה לא נראה מגוחך?

באמת מדהים, לייק מקנזי. גבעות עשירות בצמחיה סוגרות עליו מהרוח, כך שמי הגשמים שנקוו בו עומדים. 100 אחוז צלילות שמאפשרת לראות את כפות הרגליים כאילו דרך זכוכית שקופה. במים פגשתי את מורטן ופלמינג, שני בלונדינים מדנמרק. "תגידי, זה נכון שכדי להיות יהודי צריך להיוולד יהודי?", שאל פלמינג. "לא מדויק", עניתי, "אפשר להתגייר. למה, אתה שוקל?". "כן", הוא ענה. "'התפטרתי' מהנצרות". "אבל להתגייר זה כואב, אתה יודע", רמזתי לו בחיוך. מורטן התפרץ לשיחה. "אבל לי זה לא יכאב, כי כשנולדתי זה כבר היה חתוך וכל ה...". "זה בסדר", קטעתי אותו לפני שיתחיל לפרט. "תודה על המידע".

"עכשיו נלך לארוחת צהריים", הודיע אלן באוטובוס. "אני מבקש שכל אחד ישב ליד אנשים שהוא לא מכיר, כי מי יודע? אולי תמצאו חברים לחיים". הסתכלתי סביב. שוב רק אני צוחקת? ירדנו מהאוטובוס, נכנסנו למסעדה והתיישבתי ליד שולחן ריק. מורטן ופלמינג התקרבו. "אפשר לשבת לידך?", שאל מורטן. "בטח", עניתי. "כי אנחנו מחפשים חברים לחיים", הוא אמר. זהו, הסכר נפרץ. מאותו רגע לא יכולנו להפסיק לצחוק. שני הדנים התגלו כאנשים פתוחים, מצחיקים, פמיליאריים ומלאי קסם אישי. היה תענוג להסתובב איתם גם בערב, כשיצאנו לשתות ולרקוד.

מכאן ועד צ'ילה

למחרת נסעתי לבריזביין, עיר נחמדה אבל לא יותר, ומשם לביירון ביי, עיירת חוף כייפית ברוח "אש על הגולש" - כולם פה 'לפני', 'בעיצומו של' או 'אחרי' קורס גלישה, במכנסי גולשים או ביקיני, כפכפי אצבע וכובע, והכל מתנהל באווירת "No worries". הגלים הם גן עדן לגולשים, שהולכים בחבורות לקצה החוף, מעבר לסלעים, כדי לתפוס גל אימתני בהתהוות. לקחתי קורס גלישה של 3 שעות, ותוך רבע שעה לא היה אחד בקבוצה שלא עמד על הגלשן בטבעיות, כאילו היינו ניצבים בסרט "יום רביעי הגדול".

למחרת השכמתי קום כדי לעשות ג'וגינג ל-Cape Byron, גבעה שבקצה שלה ניצב המגדלור הלבן המזוהה עם ביירון. שם, על הצוק הגבוה, נמצאת הנקודה המזרחית ביותר ביבשת אוסטרליה. הבטתי אל האופק האינסופי והים הטזמני והשתעשעתי במחשבה שאם אצעק מספיק חזק, אולי ישמעו אותי תושבי צ'ילה. בלילה עזבתי לסידני. נסגר מעגל של חודשיים מדהימים.

4 השאלות הכי נפוצות שנשאל מי שטייל באוסטרליה וניו-זילנד:

1. איפה יותר נהנית? לכאורה אין מה להשוות. אמנם יש סמיכות גיאוגרפית, אבל מדובר בשני עולמות שונים: זו יבשת וזו מדינה, זו ענקית וזו קטנה, האקלים שונה, ההוויה שונה, אבל הנה תשובה: ההשוואה בין אוסטרליה וניו-זילנד היא כמו השוואה בין שתי בחורות. ניו-זילנד היא הנסיכה היפה, הקלאסית, המפונקת, יש לה הכל והיא קרובה לשלמות ובדיוק בגלל זה היא פחות מעניינת - חסר לה הפלפל הדרוש לסערה, אם סערה זה מה שאתם מחפשים.

אוסטרליה מגוונת, פראית, סוערת, מאתגרת, אף פעם לא תשעמם אותך, תמיד תרגיש שיש עוד מה לראות, מה להכיר והסקרנות לעולם לא תגיע לרוויה. היא גורמת לך להרגיש שנפלה בחלקך הזכות להיות עם מישהי גדולה מהחיים. אז נכון, זה עניין של טעם, אבל כששואלים אותי לאיזו מה"אקסיות" הייתי חוזרת, אני עונה בלי להשתהות: אוסטרליה. היא האחת.

2. תגידי, זה טיול יקר? הלינה, התחבורה, האטרקציות והספורט יקרים, אבל כל השאר דומה לרמת המחירים בארץ: דלק, אוכל, בגדים. אם תטיילו משך זמן דומה באירופה, למשל, זה יעלה יותר, אבל ה"נזק" מצטבר גם פה. האוסטרלים והניו-זילנדים גוזרים קופון על כל מה שאפשר, כולל מזלג חד פעמי בודד. אין קומבינות, אין מערופים, אין הפתעות לטובה בתחום. הדבר היחיד שהוא חינם הוא האוויר שאתם נושמים, ודווקא על זה שווה לשלם כל סכום שבעולם.

3. איך זה לטייל לבד? מדהים. היתרון הגדול הוא האפשרות לבחור: את המסלול, את זמן השהייה בכל מקום, את השותפים לטיול. אין דבר שנכפה עליך וכשאתה רוצה להיות לבד - אתה יכול. וזה יתרון נוסף: להכיר את עצמך באמת, ללמוד את עצמך מחדש בסביבה נייטרלית, רחוק מהמסגרת המוכרת. לפעמים זה קשה, אבל כמו שאמא אומרת "מה שקל - זה לא חוכמה", והרעיון הוא להתמודד, להבין, לצמוח מתוך הקושי ולקחת איתך משהו הלאה, לחיים.

4. אז איך היה? תקראו בעצמכם.