"ימים קפואים", סרט הביכורים המפתיע של דני לרנר, הוא הרבה יותר מסתם מחווה ריקה של במאי-תסריטאי צעיר ליוצרים הנערצים עליו (פולנסקי ודה פלמה בראשם). זה גם לא עוד תרגיל סגנוני עמוס בציטוטים מעייפים שנועדו לעיניהם של עכברי סינמטקים טרחניים. ובעיקר – זו אינה יצירה זהירה ומחושבת, שמבקשת להחניף לקהל תוך לחיצה על כל המתגים הרגשיים הנכונים. “ימים קפואים", במילים אחרות, הוא סרטו של יוצר צעיר עצמאי, שמרגישים שהוא כזה – כלומר נועז, מאתגר, ייחודי ובלתי מתפנק.
המציאות הישראלית כהזיה. "ימים קפואים"
הרגע שמוכיח כי לרנר אינו עוד חובב קולנוע נלהב וריקני מגיע כאשר סובביה של גיבורת הסרט (ענת קלאוזנר. עוד נגיע אליה) מתחילים לקרוא לה "אלכס קפלן", שם שהוא לחלוטין לא שמה. קפלן, כל סינפיל יודע, הוא שמה של אותה דמות פיקטיבית של סוכן חשאי נרדף ב"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, שזהותה מולבשת בטעות על הפרסומאי החלקלק שמגלם שם קארי גרנט. אך מה שבנסיבות אחרות היה לא יותר מפרט טריוויה מתחכם, הופך בסרטו של לרנר למהות, והתוצאה היא מותחן סוריאליסטי בשחור-לבן (למעט קטע אחד בצבע), שעוסק בשאלות של זהות ובטראומה, שהן חלק מהזמן ומהמקום שבתוכם הוא הופק.
קלאוזנר היא סוחרת סמים תל אביבית צעירה הידועה רק בכינוי שבחסותו היא מצ'טטת באינטרנט, “מיאו". ערב אחד היא מחליטה לפגוש, סופסוף, את האלמוני שעמו היא מתכתבת בקביעות, אבל אירוע דרמטי משנה את הכל. מכאן ואילך עובר הסרט לטריטוריה המזוהה יותר עם סרטיו של פולנסקי – במיוחד "הרתיעה" ו"הדייר", שאף הם עסקו, כזכור, בסוגיות של זהות. כך, עצם איזכורו של אמן הסיוט והבלהה הפסיכולוגית ברשימה שעניינה קולנוע ישראלי – יש בו כבר כדי להעיד על ייחודיותו של סרט זה, שאינו הולך בתלם סיפורי ההתבגרות ודרמות "רגישות" על משפחה לא מתפקדת, המותווה לבמאים ישראליים מתחילים.
"ימים קפואים" מיטיב לתאר את המציאות הישראלית העכשווית כהזיה. במרכזו עומדת חוויה טראומטית – פיגוע של מחבל מתאבד – והחזרה אליה, כלומר הצורך לחוות אותה מחדש כדי, אולי, להשתחרר. העמימות שמאפיינת את הסרט מבטאת, בו זמנית, הן את התודעה הפרטית של הדמות שבמרכזו והן את הנזילות שבהוויה הישראלית – לעולם תחת איום, שרויה במצב טראומטי, ומסתובבת-מסתבכת בתנועה שהיא חסרת מנוחה (ממש כמו הגיבורה כאן), מעגלית, ללא פשר ומוצא. כך, להבדיל מסרט כמו "הבועה", למשל, שמציג את המציאות הקיומית הקשה כאן רק כדי להציע בסופו חוויה מזככת, סרטו של לרנר מסרב לספק פתרונות פשוטים, ומעדיף על פניהם את הטשטוש – בין מציאות לסיוט, בין זהות גברית לנשית, ובין החיים למוות. טשטוש, שהוא מבחינתו הביטוי לחוויה של הישראליות, כאן ועכשיו (אגב כך, אחת מדמויות המפתח בסרט היא זו של מאבטח בקניון תל אביבי).
סרטו של לרנר משכיל אפוא להעניק לאימה הנשית שבמרכזו מימד קיומי-קולקטיבי, כמו גם להפוך את המציאות הפרטית לסימבולית. לזכותו יאמר עוד, שהוא מצליח לתרגם את החוקים והאסתטיקה של סרטי פולנסקי הנ"ל – וכל זה בתקציב מצחיק של 25 אלף דולר – למציאות המקומית. “ימים קפואים", במילים אחרות, מוכיח שאפשר לעשות סרט בלהות ישראלי, ואפילו לצאת מזה בשלום (למעשה, רק סרטו המעניין של דן וולמן, “חייל הלילה", מ-85', על רוצח סדרתי במדים, ו"המלאך היה שטן" הזניח של משה גז שהופק כעשר שנים קודם לכן, פסעו בטריטוריה זו לפניו). זה, וגם הבחירה להשתמש במציאות העכשווית כרקע למותחן פסיכולוגי אפל ולילי, שיש בה כדי להעיד על מחשבה מקורית.
הישג נוסף של הסרט הוא הכוכבת שלו, ענת קלאוזנר. זו נמצאת בסרט בכל סצינה, והיא מצליחה לטעון את הופעתה במה ששחקניות מנוסות ממנה לא תמיד מסוגלות – קוראים לזה נוכחות. האמת, קשה להסיר ממנה את העיניים, ועוד יותר קשה להאמין שנסיונה הקולנועי עד כה כולל פרסומות, סרטי סטודנטים וקליפ אחד (“ואת" של הראל סקעת) בלבד. בזכותה, דמותה פה נעה במיומנות על המנעד המתבקש שבין שבריריות לאסרטיביות, וכישרונה המתפרץ הוא גורם מרכזי בהפיכתו של "ימים קפואים" להפתעה נעימה ביותר. היא, וגם עבודת הצילום וההלחנה (שמושפעת מסרטי קובריק) של רם שוויקי ותומר רן, בהתאמה. ובכלל, מעודד לראות כיצד מה שהתחיל כסרט גמר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב נהפך לפיצ'ר מוצלח שנעשה – אבל ממש – כנגד כל הסיכויים.
