והטיפש הזה הוא שלי
קיוויתי שפרץ יהיה מבשר המהפכה החברתית, אבל הוא בחר להיות ממובילי המחדל המלחמתי. לא מאהבת מרדכי אני מתפלל שישרוד
אני מסתכל על מחאת המילואימניקים, ולא מבין מה הם רוצים. הם מוחים, בסדר, אבל על מה? על שלא הגיעו מים? על שלא היה אוכל? על שלא נתנו להם לפעול יותר עמוק בלבנון? על שלא היו מספיק אימונים? הפקודות לא היו ברורות? חיל-האוויר לא הגיע כשהיה צריך אותו? מה בדיוק? תגידו, אל תתחבאו מאחורי דיבורים כלליים. אתם לא פוליטיקאים, אתם אמורים להיות אותנטיים.
כל-כך הרבה דיבורים עולים מאוהל המחאה שלהם, אבל קול אחד ברור אין. בנרות אני מחפש התנגדות לעצם המלחמה, למהלך הסרק המטומטם הזה, שהטיל את המדינה למערבולת נוראה בלי הכרח ובלי מחשבה - ולא מוצא. אני מחפש בדבריהם זעקה כואבת על מותם של 34 מחבריהם, שנהרגו אחרי שכבר הוחלט על הפסקת האש - ולא מוצא. אני מחפש ניסיון אמיתי שלהם להבין מה קרה - ולא מוצא. אני מחפש תביעה נרגשת שלהם, אנשים שחוו את טיפשותה של המלחמה, לתהליך מדיני - ולא מוצא. במקום זאת מושמעים מאוהל המחאה רק דיבורים על ניהול גרוע, ותביעה אישית בוטה: אולמרט פרץ וחלוץ, תתפטרו. עכשיו ומיד, אפילו לפני ועדת חקירה.
הדיבור המעורפל הזה, יחד עם המסקנה האישית, מחזק את החשד שהושמע בסוף השבוע, שהמחאה לא נקייה מגוון פוליטי; מישהו כתום השתלט על מאהל המחאה ומנצל אותו לשימושו.
האמת? מוזר לי שאני מרגיש צורך לכתוב מאמר כזה, שיתקוף את אנשי המחאה. התנגדתי למלחמת לבנון מיומה הראשון, כתבתי כאן שהיא טעות נוראה, חשבתי שהצוות המוביל אותנו אליה לקה בעיוורון, וכולנו נשלם את המחיר על כך. אין לי אשליות לגבי אשמתם של מובילי המלחמה - אולמרט, פרץ וחלוץ. גם אני לא צריך ועדת חקירה ממלכתית כדי לדעת שהם כשלו. במיוחד אני כואב את כישלונו של עמיר פרץ, ולו בגלל שהטיפש הזה הוא שלי. אני תמכתי בו, אני הבעתי בו אמון. קיוויתי שהוא יהיה מבשר המהפכה החברתית, אבל הוא בחר להיות ממובילי המחדל המלחמתי.
ולמרות זאת, אני מאחל לממשלה בראשות אולמרט ופרץ שתשרוד את מחאת המילואימניקים, את הביקורת התקשורתית, את האינתיפאדה המכוערת בתוך המפלגות המרכיבות אותה. לא בלב שלם אני עושה את זה, ולא מאהבת מרדכי. אני בעד אולמרט ופרץ בגלל שברורה לי מאוד האלטרנטיבה. בפתח כבר אורבת ממשלת נתניהו-ליברמן, מחכה שתקבל לידיה את השלטון. מי שתובע היום את ראשם של אולמרט ופרץ, מביא עלינו במו ידיו את הצמד הזה, שיקים ממשלה ניצית, אנטי-חברתית, אשר תסתום כל סיכוי למהלך מדיני. ממשלה כזו בתקופה רגישה כל-כך במזרח התיכון - איראן המתעצמת, ממשלת חמאס הבעייתית, חיזבאללה וסוריה - יכולה להביא לפיצוץ שיגרום למלחמה אזורית טראומטית, שקשה להתנבא מה יהיה כאן אחריה.
וכך, לתסכולי הרב אני מוצא עצמי כותב מאמר תמיכה באולמרט ופרץ. אני מוצא עצמי חושב שהעונש שמגיע להם, לא מגיע לנו. פתאום אני מקווה שהם ישרדו את המשבר הזה. אבל כדי שזה יקרה, הם חייבים לעשות משהו משמעותי בשארית שלטונם. הם חייבים להחיות את התהליך המדיני עם הממשלה הפלסטינית ולהיענות לקריאות השלום של סוריה. הם חייבים להיזכר בהבטחות החברתיות שנתנו ערב הבחירות ולקיים אותן. שכר מינימום? זוכרים שפעם, לפני פחות מחצי שנה, זה היה הנושא המסעיר ביותר במחוזותינו? עכשיו הזמן לקיים את ההבטחות. ועכשיו פירושו עוד היום, כי מחר כבר לא ברור אם הם עוד יהיו כאן.
מומלצים
