עניים בלי רייטינג
לרגע קט הזדעזענו מדו"ח העוני - ומיד חזרנו לפרשנינו הצבאיים. בחסות המלחמה, מה יקרה לילדים שמתחת לקו?
בשנים האחרונות זכו דו"חות העוני לרגעי חסד ארוכים יחסית. השנה, בחסות מלחמת לבנון השנייה והמחאות הציבוריות שבעקבותיה, זכה הדו"ח של המוסד לביטוח לאומי לרגע קצר של תשומת לב - ונעלם. כולנו ראינו לרגע קשיש שנאלץ לוותר על תרופות, ילד שאין לו נעליים ואמא שלא יכולה לקנות מזון מספיק לילדיה. ראינו, הזדעזענו והעברנו תחנה לראות, לשמוע ולקרוא עוד פרשנות על המלחמה וגרורותיה.
מה משמעות דו"ח העוני? כשאתם עוברים ליד גן שעשועים ורואים קבוצת ילדים משחקים בארגז חול, דעו שמתוך עשרים מהם - שבעה חיים בעוני. שבעה ילדים לא מקבלים את כל מרכיבי התזונה המומלצים, הם חולים יותר, זוכים לפחות תרבות, לפחות פרטיות, אם בכלל, חשופים יותר להזנחה ואלימות, לא מצליחים לממש ולפתח את הפוטנציאל האישי הגלום בהם, וכנראה גם נידונים בבגרותם לחיי עוני. הנחמה היחידה שמציע הדו"ח טמונה בירידה באחוז הקשישים העניים: מעט פחות מרבע מהקשישים עניים, כלומר: הילדים העניים, שבוודאי יגדלו להיות מבוגרים עניים, יכולים לקוות להיות קצת פחות עניים רק בגיל זקנה.
ומול כל זה, מה עושה הממשלה - זו שהתחייבה להיות ממשלת שינוי סדרי העדיפויות, העלאת שכר המינימום, תואר לכל פועל, יד תומכת לחלשים ולעובדים באשר הם? מקצצת עוד בתקציביה, ונראה שתאשר בקרוב תוספת תקציב לביטחון, ודאי על חשבון התקציבים החברתיים. השיח לקראת הבחירות השתנה, ההבטחות היו חברתיות, אבל ההתנהגות, ההחלטות ושיטת התקצוב נותרו כשהיו - שום דבר לחברה, חוץ ממס שפתיים.
המלחמה בצפון חשפה את האמת שזה שנים מנסים ראשי ממשלה ושרי אוצר להסוות: יש עוני אמיתי, ולעוני הזה יש פנים ולב ויש גם מחיר שכלל הציבור משלם. רוב אלה שנשארו בצפון - נשארו כי לא היה להם לאן ללכת ואיך לשלם. אלה שמאבדים את מקום עבודתם הם ברובם העובדים החלשים. אלה שבתיהם נפגעו ואין להם אפשרות להוסיף על הפיצוי ולשפר את איכות החיים, הם שוב החלשים. החלשים הם גם אלה שנפגעים יותר רגשית ונפשית, כי מלכתחילה לא היה להם החוסן הנפשי. הם חיים בחרדה קיומית יומיומית כי דברים המובנים מאליהם לרבים, אינם ברורים להם כלל - כמו מזון מספיק ובריא, תרופות, טיפולי שיניים, חיי תרבות ועוד. את הטיפול בהם תשלם החברה כולה לאורך שנים רבות, ולא רק בתשלומי פיצויים באמצעות מס רכוש.
בחסות המלחמה, לא יימצאו התקציבים ליום לימודים ארוך וארוחות חמות ובריאות לילדי ישראל; החינוך הישראלי בכלל ימשיך להשתרך אחרי העולם הגדול; עובדים ימשיכו להרוויח שכר רעב; הורים יתדפקו על דלתות עמותות הצדקה כדי לממן לילדים נעליים, ספרי לימוד ואפילו אוכל; מחוסרי דיור יחזרו לגור ברחובות; וחולי סרטן ישובו לשבות רעב מול הכנסת.
מה צריך לעשות? למנות לאלתר שר רווחה, להעביר תקציבים להוצאת אנשים מן העוני על-ידי עידוד השכלה ועידוד עבודה, לבנות תוכניות ממשלתיות לעידוד ויצירת מקומות עבודה, להעלות את שכר המינימום, ליזום ולעודד מחקר ופיתוח ולתת מענה מידי לצרכים של אוכלוסיה נזקקת. האם צריך להוסיף תקציבים נוספים בביטחון? אולי, ואולי כדאי לשאול, מה בדיוק עשו בתקציבי העתק שכבר הועברו לשם. האם צריך להשקיע תקציבים נוספים ברווחה ובחינוך? בוודאי, כי בכל שנה בה הקיצוץ נמשך והתוספות התקציביות ותשומת הלב לא ניתנת לתחום החברתי - אנחנו משלמים בעלייה במספר העניים ובמספר הילדים שלא יוכלו לקחת חלק אמיתי ומלא בחברה הישראלית לכשיגדלו. ואסור לנו לסמוך על טוב ליבם ועומק ארנקם של אוליגרכים למיניהם.
מומלצים
