שלפוחית ביישנית: כשלא נעים לעשות את זה ליד כולם
אם אתם בוחרים מקום עבודה קרוב לבית, נמנעים מיציאות ממושכות מחוץ לבית ולעולם לא נכנסים לשירותים ציבוריים, אולי זה בגלל השלפוחית הביישנית, תופעה הפוקדת אחד מכל עשרה ישראלים. הרוב מסתירים את הסוד הגדול כל החיים וחיים בתסכול ובושה מתמשכים. למה זה קורה, ומה הטיפול?
ירון לא זוכר מתי בפעם האחרונה נפגש עם החברים מחוץ לבית, יצא לדייט או סתם עשה שופינג בקניון מרוחק. גם את העבודה הוא עושה מהבית, והחברים התרגלו שהפגישות הן תמיד בדירה שלו. הם כבר התרגלו לכל התירוצים שבעולם, אבל הוא לעולם לא יגלה להם את הסיבה האמיתית להתנהגותו - הוא סובל משלפוחית ביישנית.
אחד מכל עשרה ישראלים, ויש הסבורים שהרבה יותר, סובלים מהתופעה הקרויה גם בשפה הרפואית Bashful Bladder או Paruresis. המדובר בתסמונת האופיינית לחרדה חברתית, ובה האנשים חוששים להשתין במקום ציבורי, ולעתים אף בבית פרטי – כשהם יודעים שיש אנשים נוספים בסביבתם.
"תופעת השלפוחית הביישנית מופיעה בעיקר בגברים", מסביר ד"ר יוסף אברבנל, אורולוג מבי"ח השרון, "היא מופיעה במספר דרגות חומרה. במצב החמור האנשים ייכנסו לשירותים ציבוריים רק כששירותים ריקים לחלוטין, כשהם חרדים מעצם המחשבה שהרעש של זרם השתן יישמע על ידי אנשים אחרים. לכן עם עושים כל מיני אקרובטיקות, כמו השתנה על דפן האסלה, או עצירת זרם השתן לפרקים".
במצב הקיצוני, מסביר אברבנאל, הסובלים מהתופעה לעולם לא ייכנסו לשירותים ציבוריים: "האנשים הללו בכלל לא מתרחקים מהבית. הם בוחרים מקומות עבודה קרובים, או שהם עובדים בבית. מטופל שהכרתי בחר לעבוד כדוור במסלול צמוד לביתו, כך שכשהיה צריך להשתין הוא היה רץ הביתה. אם הם נקלעים למקום מרוחק, הם ימנעו מהשתנה גם שעות ואף יום שלם".
הכליות בסכנה
החולים לרוב אינם מספרים על התופעה לאיש, גם לא לרופא שלהם. אברבנאל: "הרופא צריך להוציא את המידע הזה בראיון הרפואי שהוא עורך, כי כך מעצמם הם לא ידברו על זה, ולא יגשו לטיפול, עד שמתחילים סיבוכים רפואיים".ההימנעות מהשתנה תקינה גורמת להתעבות של סוגר שלפוחית השתן. ברבות הימים, התעבות זו גורמת לסגירה בלתי רצונית של הסוגר המעובה והמכווץ, האדם אינו מצליח להתרוקן עד תום ונוצרות שאריות שתן. אלה גורמות לעליות לחצים בתוך השלפוחית, לפגיעה בניקוז הכליות, הרחבת חללי הכליות וליקוי בתפקוד הכלייתי.
שאריות השתן הללו, מגבירות גם את שכיחות הזיהומים בדרכי השתן. פעמים רבות, מתגלה התופעה לאחר פניות חוזרות ונשנות של המטופלים בשל אותן דלקות המצריכות טיפולים אנטיביוטיים רבים, ולעתים גם טיפול אנטיביוטי מונע.
אבחון הבעיה נעשה כאמור, על פי מידע שמגיע מהחולה, לרוב בעקבות סיבוכים בדרכי השתן ותפקוד הכליות. אלא שהבעיה העיקרית אינה אורולוגית, אלא פסיכיאטרית: המדובר בסוג של חרדה הקרוי "פוביה חברתית".
עד כה לא הוכח טיפול יחיד כיעיל ומתאים לכל החולים. זו הסיבה שתפירת הטיפול היא אישית, ונעשית אצל הפסיכיאטר לאחר בדיקה ארוכה, לעתים גם בשיטת הנסיון והטעיה. הטיפול נועד לאפשר לחולה להגיע לתפקוד תקין של השלפוחית, בלא חשש מאנשים אחרים סביבו, רחוקים או קרובים.
מפסיכותרפיה ועד צנתור עצמי
הטיפול המקובל מתחלק לטיפול פסיכותרפי, טיפול תרופתי ובמקרה הצורך – צנתור עצמי. הטיפול ההתנהגותי, המתבצע אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, נמצא יעיל בהפחתת תסמיני השלפוחית הביישנית אצל חלק מהמטופלים, לרוב אלה הסובלים מחומרה קלה של הבעיה. השיפור מורגש לרוב בתוך מספר חודשים, במהלכו נחשף המטופל בהדרגה לשירותים ציבוריים, ולמתן שתן בנוכחות אחרים.
הטיפול התרופתי מכוון לבעיה המקורית, היא החרדה. רופא המשפחה עשוי להמליץ על תרופות מסוג SSRI, שהשפעתן מתחילה לתת את אותותיה בתוך שבועיים עד שלושה מתחילת הטיפול. בזכות המגוון הרחב של התרופות הקיימות, לעתים יש צורך לעבור מתרופה אחת שהשפעתה הייתה חלקית, לתרופה אחרת המשפיעה טוב יותר על הפחתת החרדה.
אצל אלה הסובלים מהתסמונת בחומרה גבוהה, יש צורך בהפנייה למומחה לאורולוגיה שם הם לומדים כיצד לבצע צנתור עצמי של השלפוחית. בתהליך זה, מחדיר המטופל בעצמו קטטר פלסטיק דק דרך איבר המין, אל עבר שלפוחית השתן. צינור זה מחובר לשקית ובאמצעותו מרוקנת שלפוחית השתן המלאה. הצנתור העצמי נועד להפחית את שאריות השתן ולמנוע פגיעה כלייתית עתידית, אלא שהוא חייב להתבצע בהיגיינה מקסימלית שכן הוא עלול להגביר בעצמו את הסיכון לזיהומים בדרכי השתן, אם נעשה שלא כהלכה.
- שאלות? הפסיכיאטרים של ynet משיבים לכם בפורום חרדה
