לאור הפגמים הרבים שחשפה מלחמת לבנון בארגון, בתפקוד ובמעקב בתוך המערכת הצבאית, לאחר שהתברר עד כמה עמוק מושרשת כאן תרבות ה'סמוך', הגיע הזמן להעלות שאלות נוקבות לגבי אותו מקור אנרגיה גרעיני בדימונה"
האיום מתחיל בדימונה
בעוד עיני העולם נשואות לאיום האיראני, אצלנו שוכבת פצצה מתקתקת שמסכנת את הדורות הבאים. תשובה לפרופ' עדו קנטר - וכמה שאלות קשות
אחת מחברותיי נולדה במרכז אוקראינה, כמה מאות קילומטרים מהעיר צ'רנוביל. אמה, סבה וסבתה מתו ממחלת הסרטן, ואביה חולה כעת. היא חיה בישראל בפחד מתמיד כי נזקי אותו פיצוץ, שהתרחש בתחנה לאנרגיה גרעינית, עדיין חיים אי-שם בתוככי גופה, מבעבעים, מחכים לזמן הנכון כדי להתפרץ. זו אולי הסיבה לכך שנחרדתי כאשר קראתי כאן את מאמרו
של פרופ' עדו קנטר, שהצניע - או למעשה השכיח לגמרי - את הנזקים הכבדים וארוכי הטווח של הנשק שבו הוא מציע לאיים.
פיצוץ גרעיני, בין אם מקורו במתקן אזרחי או בשימוש צבאי, אינו מהווה פגיעה חד-פעמית ומוגבלת. התקפה גרעינית היא התקפה על הדורות הבאים, התקפה על מיליוני אנשים שחיים במרחק מאות קילומטרים ממקום הפגיעה עצמו, התקפה על הסביבה, כולל בעלי-החיים והצמחים שבה, ועל כדור הארץ עצמו, שכידוע, אינו שוכח ואינו סולח.
קשה להעלות על הדעת שגם אם בעוד כמה שנים תהיה לאיראן פצצה גרעינית, היא תשתמש בה על-מנת לפגוע בישראל. מיקומה של ישראל בלב המזרח התיכון מספק ערובה לכך שפגיעה גרעינית בישראל תוביל גם לפגיעה בשכניה, ואף תמנע התיישבות עתידית באזור, כאשר המים, האוויר והאדמה יהפכו למזוהמים. לכן, אם לא תותקף בפצצה גרעינית, סביר שטהרן עצמה לא תתקוף בנשק כזה.
אולם, האיום הגרעיני באזור אינו מדומה: קיימת כנראה מעצמה אחרת, המאיימת על עצם קיומנו במרחב זה. איני מגלה פה סוד, ודאי
לפני יום הדין
שינוי המשוואה הגרעינית / פרופסור עדו קנטר
במקום לדבר על "נשק יום הדין", יש להרתיע במענה גרעיני טקטי על מתקפה קונבנציונלית זהה בעוצמה וחמורה בתוצאות
לא אחרי מאמרו המלומד של פרופ' קנטר, אבל ממש כאן, ליד דימונה, לא רחוק משום מקום בארץ הקטנה הזאת, נמצאת תחנת כוח גרעינית. אם כי לא שמעתי על שימוש אזרחי לאותה אנרגיה שמופקת שם, השאלה אם קיים או לא קיים ברשותנו נשק אטומי אינה רלוונטית לסכנה הגלומה באנרגיה הזו לאוכלוסיית ישראל ולמדינות השכנות לה.
לאור הפגמים הרבים שחשפה מלחמת לבנון בארגון, בתפקוד ובמעקב בתוך המערכת הצבאית, לאחר שהתברר עד כמה עמוק מושרשת תרבות ה"סמוך" במערכות, הגיע הזמן להעלות שאלות נוקבות לגבי אותו מקור אנרגיה גרעיני בדימונה, ולגבי מצבורים אחרים ברחבי הארץ. מי מפקח בפועל על כך שלא יקרו כאן אסונות נוסח צ'רנוביל? מהן הערובות לפיקוח תמידי וקפדני, ומהן המסקנות של אותו פיקוח? כיצד עלינו לנהוג במקרה של אסון? איזה מערך מקלוט והגנה קיים בישראל? אלו אמצעים קיימים לצמצום השפעותיו של זיהום רדיואקטיבי בסביבה הפיזית ובקרב בני-אדם? האם קיימות תוכניות מגירה למקרה שתהיה תקלה, גדולה כקטנה, באותה "תחנת כוח" דימונאית? ולבסוף, האם לא הגיע הזמן שישראל תהווה דוגמה אישית בדרך למזרח תיכון חדש, ללא אנרגיה גרעינית?
השאלות הללו אינן בבחינת רשות; הן שאלות חובה לכל אזרחית ואזרח במדינה בה קיים פיתוח גרעיני. גרעין אינו משחק, ואינו חומר
למחקר במעבדה של פרופ' עדו קנטר. גרעין הורג, משמיד, מבער - לא רק את ההווה שלנו, אלא גם את עתיד הדורות שיבואו אחרינו. ובהקשר הגרעיני, אי-אפשר להסתפק בהבטחה ש"יהיה בסדר". מיליוני הקורבנות של צ'רנוביל מוכיחים לנו שהקלת ראש בפיקוח ציבורי על הפיתוח הגרעיני, מהווה ערובה בטוחה לכך שלא יהיה בסדר. בעצם, יכול להיות שיהיה רע מאוד.
