כמעט כל דבר בסרטו של אודי אלוני, “מחילות", על פי ספרו, מזמין ויכוח – והדברים נאמרים כאן לחיוב, כמובן – וזה דבר שמעט מאוד סרטים ישראליים עד היום השכילו לייצר. זהו סרט שהופך את המחשבה לדימוי – בדרך כלל עוצמתי, נוקב, נחרט – ואת החשיבה הפוליטית למסה קולנועית ייחודית ומרגשת. סרט שכולו חיפוש, אסתטי ואידאולוגי, אחר מהותה של הזהות הציונית העכשווית, והאופן שבו יש לייצג את הדילמות והמשברים שביניהם היא קרועה. קשה, על כן, להישאר – וסליחה על הקלישאה – אדישים כלפיו. קשה עוד יותר למצות אותו ברשימת ביקורת מן השורה.
שילוב וירטואוזי. טיראן וחורי ב"מחילות"
"מחילות" משלב, באופן שנע מהפשטני אל המרשים, בין סיפור אדיפאלי לבחינה של הנפש הציונית-ישראלית. הוא עוסק בשואה, בנכבה, באשמה ובטראומה, ובמיוחד ביחסי בן-אב, בדרך שטרם נחוותה כמוה בקולנוע הישראלי העלילתי (הנושאים הללו שגורים הרבה יותר בסרטים התיעודיים המופקים בארץ). בעיקר הוא מתאר את מצב הצבירה הקיומי במקום הזה ובעת הזאת באמצעות הדימוי של המת-החי והחי-המת. לא, לא בזומבים העניין; אבל המתים-החיים של דיר יאסין – אותו כפר פלסטיני שכ-100 מתושביו נטבחו באפריל 48' על ידי אנשי אצ"ל ולח"י – רודפים פה את החיים-המתים, הלוא הם ניצולי שואה המאושפזים בכפר שאול, בית החולים הפסיכיאטרי שהוקם על חורבות הכפר ההוא, סמוך לירושלים, ואשר משמש אתר התרחשות מרכזי בסרטו של אלוני.
הגיבור כאן הוא דיוויד (איתי טיראן), יהודי-אמריקאי צעיר, בנו של פסנתרן בעל שם עולמי, המתגייס לצה"ל ובמהלך שירותו בשטחים יורה בשוגג בילדה פלסטינית. כתוצאה, הוא לוקה בהלם ומושם במוסד הנ"ל. אל תוך הסיפור נקלעים גם "מוזלמן" (מוני מושונוב), שבאמצעותו מתקשרות רוחות הרפאים של נרצחי הכפר, וצעירה פלסטינית (קלרה חורי) המתגוררת בניו יורק, שבתה הקטנה דומה להפליא לזו שדיוויד הרג. אריגתם יחד של כל מרכיבי הסיפור – הנעים על פני מספר מישורים, שחלקם אינו תמיד ברור, אבל השילוב ביניהם וירטואוזי – יוצרת דיאלוג מסועף בין ההווה הציוני לבין עבר טראומטי (הנכבה), בין אשמה להדחקתה, ובעיקר בין אבות עוולים לבניהם המיוסרים אשר נתבעים להקרבה עצמית כדי לרצוח את הזיכרון.
כאן, אגב, טמונה הבעייתיות של "מחילות", שכמו טקסטים פוסט-ציוניים אחרים לפניו, יש בו משהו יהיר ואפילו נרקיסיסטי, בעיקר באופן התיאור הרומנטי שלו, הישועי כמעט, את ייסוריה של הנפש הציונית. ועם זאת, הסרט – ממש כמו סרטו התיעודי-למחצה של אלוני מ-2002, "מלאך מקומי" – עוסק בסליחה כאפשרות לפתרון הקונפליקט הציוני-פלסטיני, ולגאולה. את האופציה הזו מייצג פה, בין היתר, הקשר שנרקם בין דיוויד לבין אותה ילדה פלסטינית, אמל (תקווה בערבית) שמה, שפניה, כאמור, כפני הילדה המתה ההיא. אבל המחילה יכולה לבוא רק עם ההזכרות – ליתר דיוק, עם החזרה אל נקודת ההתחלה, אל המקום ואל הרגע של הטראומה. היא יכולה להגיע רק ברגע בו יוכל דיוויד להכריז "אני רוצח!” - בדיוק כפי שהיו, לפחות על פי חלק מההגות הפוסט-ציונית, האבות המייסדים ב-48' – ולא סתם להכריז, אלא לעשות את זה במקום שבו אכן בוצע הפשע.
ופה, אפוא, החידוש של "מחילות". על פיו, החזרה היא-היא הבסיס לגאולה. ההכרה, הארכאולוגיה של הזיכרון – והסרט, אגב, נפתח בתמונה הלקוחה מהמלט, ובה מוצא ה"מוזלמן" גולגולת של פלסטיני, מנרצחי דיר יאסין, בתוך חפירה – צופנת את הדרך למחילה. סופו של הסרט, מבלי לחשוף, מעמיד שתי אלטרנטיבות בפני הגיבור שלו, אבל רק אחת מהן מבטיחה התחלה חדשה. במילים אחרות, הוא מציע בחירה, בדיוק כפי שהוא מעניק לדיוויד שתי דמויות אב, שרק אחת מהן היא גם ביולוגית: ה"מוזלמן" ואביו שלו-עצמו, כלפיו הוא חש ניכור. זהו, על כן, סרט שהוא הזמנה לדיאלוג כן ואמיתי. לא רק בין הצופה לבין אלוני, אלא גם בין תליינים לקורבנותיהם, ובין הזהות הציונית לאפשרות לברוא אותה מחדש. אך בעיקר זהו סרט מעורר מחשבה וחיפוש אחר פתרון אפשרי. לפיכך, זהו סרט אופטימי.
