כולם היו גיבוריי
"מגדלי התאומים" של אוליבר סטון משחזר את הכשלון של "אלכסנדר", הפעם עם טראומה לאומית בת זמננו. למזלכם שמוליק דובדבני יודע לזהות פרופגנדה בגרוש כשהוא רואה אחת
לפחות נחסכה מאיתנו הפעם איזו תאוריית קונספירציה מביכה. נניח, המטוס שחורר את המגדל הראשון, עשה "אחורה פנה”, חדר מבעד למגדל השני ואז המשיך בדרכו לעבר הפנטגון. והטייס? או, הוא בכלל קיבל את ברכת הדרך מג'ורג' בוש הבן בכבודו ובעצמו. לתסריט ההזוי הזה, שדומה לו רקחו כמה
בדחנים באתרי אינטרנט סאטיריים ערב עלייתו לאקרנים של “מגדלי התאומים" (במקור: “מרכז הסחר העולמי"), אין כל זכר בסרט החדש שביים אוליבר סטון. מצד שני, האיש שהפך את הקנוניה לסימן היכר של יצירתו, ובעבר אף השכיל לתרגם את העיסוק בטראומות לאומיות לחופן נאה של פסלוני אוסקר (“JFK”, “ניקסון” ו”פלטון”), הנפיק הפעם מוצר כל כך עלוב, עד שהלב יוצא לאיזה חשד לאינטריגה. כזו שתצדיק במשהו את השהות המייגעת בבית הקולנוע.
מתבקש להשוות בין הסרט הפטריוטי-יתר הזה לאחר, מוצלח ממנו בהרבה, “טיסה 93”, שיצא מוקדם יותר השנה. שני הסרטים מעוררי עניין על פניהם, בהיותם מקרה מבחן לאופן שבו מתמודד הקולנוע עם פצע קולקטיבי שעודנו מדמם. אבל בעוד שסרטו העז של פול גרינגראס חף משמץ של מיתיזציה בתארו את אותם נוסעים שבחרו לרסק את המטוס שבו טסו, עליהם ועל חוטפיהם, סטון נוקט בגישה הראקציונרית המזויפת, לפיה בסיפור הזה אין קורבנות אלא רק גיבורים. בסוף סרטו רועמים התופים בקול גדול: החיבור בין אירועי 11.9 למלחמה המיותרת ההיא בעיראק נדמה שם טבעי, מתבקש ומובן מאליו (“הם יצטרכו כמה אנשים טובים כדי לנקום", מכריז אז לוחם מארינס לשעבר, ולא בציניות, רגע לפני שהוא מבשר ליקיריו כי החליט להתגייס שוב). הנה כך משווק סטון את הפרופגנדה בגרוש שלו.
שטיקים משומשים
הכל אצל סטון מלווה בתחושת חגיגיות וחרדת קודש. הגיבורים – זהו סיפורם האמיתי של שני שוטרי רשות הנמלים (בגילומם של ניקולס קייג' ומייקל פנה),
שבאים לסייע אך נקברים בעצמם בין הריסות המגדלים – מזכירים את אלה שאכלסו את הסרטים הפטריוטיים ההוליוודיים שהופקו בימי מלחמת העולם השנייה. במקום להתייחס אליהם כאל בני אדם מן השורה, סטון מספק להם צילומי תקריב אקספרסיביים (משל היו ז'אן ד'ארק בסרטו האילם ההוא של דרייר), כלואים ללא יכולת תנועה בין תלי החורבות ומייצאים מגרונם הניחר משפטים שכל אחד מהם נשמע כמו צוואתם של נצורי מצדה לפחות. הפעם האחרונה ששורות כאלה נשמעו מעל מסך הקולנוע היתה, כמדומה, ב"מבצע יהונתן" שביים מנחם גולן לפני כשלושים שנה. ובל נשכח את הדמויות, סליחה – המריונטות, הנשיות (כאן בגילומן של מריה בלו ומגי ג'ילנהאל) - שתפקידן מתמצה בישיבה המסורתית בבית, ציפורניהן כסוסות, ומבטן מצועף מדאגה.
חבל, כי הפתיחה של "מגדלי התאומים" דווקא מבשרת טובות. היא מורכבת מאוסף תמונות של שגרת יומיום, שרק הידיעה כי מדובר בתאריך הגורלי ההוא מספקת להן מעטה של איום. אבל כל זה נגמר אחרי 15 דקות לערך, וכל שאנו נותרים עמו הוא קולנוע סנטימנטלי, שצובע בגוונים מוזהבים את הפלשבקים המתארים את חיי המשפחה המופלאים שידעו הגיבורים ומשפחותיהם בעבר. זה וכמה שוטים צרובי אור שבהם נראית דמותו של ישו אוחזת בידה בקבוק של מים מינרלים. האם זהו סרט של רון הווארד שאנו רואים, או שסתם נדמה כאילו סטון מנער פה את שרוולו לבל יוותר בו שטיק בלתי משומש אחד להרעדת מיתרי הלב?
"מגדלי התאומים" נראה, על פניו, כהמשך ישיר לדיון שפתח סטון ב"אלכסנדר". שם יצר זיקה ברורה בין מסעותיו של הכובש המקדוני למסעות הצלב של הנשיא הנוכחי בוש. כאן, לעומת זאת, הוא כמו מבקש לבודד את גיבוריו, צמד המחלצים שהוזכרו לעיל, מכל הקשר היסטורי שהוא (ההיסטוריה מתחוללת "בחוץ" בעוד הם כלואים מתחת לפני האדמה), ולהפוך אותם למודל של 'מותר רוח האדם הפשוט'. במילים אחרות, סטון מנסה לעשות סרט הומניסטי. אלא שההומניזם נוסח סטון מלווה במשפטים בלתי אפשריים, שנאמרים למראה המגדלים החרבים, משפטים מסוג "אלוהים פיזר מסך עשן כדי שלא נוכל לראות את מה שאיננו מוכנים לו”; והתוצאה המביכה היא סרט על הישרדות שנראה כאילו נועד לשיבוץ בערוץ לכל המשפחה הולמרק.
