השינה שהלכה לאיבוד
מיטל אלון-אוליניק לא זוכרת מתי היא ישנה בפעם האחרונה. היא בכלל לא בטוחה שהיא תצליח להרדם אם פתאום יהיה פה שקט. ובכלל, עדיף שתשמרו ממנה מרחק, במיוחד בבקרים
הכותבת מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר שנת הלילה, נראתה לאחרונה לפני שלוש וחצי שנים, לבשה פיג'מה עם דובונים ונעלי בית פרוותיות. סימנים מזהים: ארוכה, רציפה, מתוקה, עמוקה ונטולת חרדות. המוצא היישר יזכה בשלושה ילדים למשמרת לילה.
לא זוכרת מה זה לישון
לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי באמת. לא תנומה בתור לקופת חולים. לא ניקור במושב שליד הנהג בדרך לסבתא. שינה ארוכה, רצופה, בלי רעשי רקע של ילדים שרוצים עוד בקבוק, שנכסה אותם בשמיכה, שנמצא להם את המוצץ. ת'אמת? אני לא בטוחה שאדע מה לעשות עם השינה הזאת אם וכאשר אמצא אותה. אני חוששת שאם יהיה פה שקט מוחלט בלילה, אני פשוט לא אצליח להירדם.
מתפנה, מתקדם
בזמן האחרון פתחנו שירות הסעות לילי. הקו מתחיל את השירות שלו בסביבות חצות כשהיפייפיה הנרדמת הופכת לזחל הרעב. הנהג שלנו, אבא, מסיע אותה ממיטתה לחיק החמים של אמא, ושתינו נרדמות זו בזרועות זו. עד שמגיע האינדיאני ומשתחל בין שלושתנו. כשהוא מתחיל לבעוט שלא מרצונו באחותו הקטנה, מתעורר הנהג ומעביר אותו בחזרה למיטה.
אבל אז מתחילה המשמרת של הקאובוי שמבקש עוד בקבוק, ולא מצליח להירדם. אבא עובר לישון לצידו. במשך הלילה הוא יחזור למיטה של האינדיאני, שהתעורר מחלום רע, יחזיר את הזחל השבע למיטתה, ואז בדיוק היא תתעורר לעוד סיבוב במזנון. וכן הלאה וכן הלאה.
כל לילה אני יודעת בדיוק באיזו מיטה אני הולכת לישון, אבל לעולם לא באיזו אתעורר. באחד מהלילות ההזויים, בטרם נולדה היונקת שפטרה אותי ממשמרות קו חמש, התעוררתי במיטתו של הגדול, מכווצת לפינת הקיר עם שרירים תפוסים וגב דואב. הוא, אגב, ישן לרוחב המיטה שלנו, בידיים פרושות לצדדים.
הטוב
הדבר הכי טוב בכל הסיפור הזה הוא שיש לי תירוץ להורמונים המשתוללים, לעצבים הרופפים ולמבט המזוגג בעיניים. "בואנ'ה, בילתה יפה בלילה", חושבת לעצמה הרווקה שיושבת בשולחן משמאלי. היא חדשה פה, עוד לא עברה חפיפה על סדר הכוחות במשפחתי.
הרע
הדבר הכי רע בכל הסיפור שאני אשכרה מסתובבת כמו זומבי. יש לי מבט מזוגג בעיניים העשוי להתפרש כמבט של רצח. זה גם מה שקורה כשמנסים להגיד לי משהו שהוא לא לרוחי. באופן כללי, אני בדיליי, מדברת בדיליי, כותבת בדיליי, כל כולי פתיל השהייה ארוך מאוד. עד שאומרים לי משהו מעצבן ואז הפתיל מתקצר. זה הרגע בו הקולות הרדומים ("מיטה. כרית. לישווון") נותנים פקודת הפעל מהסוג הלא סימפטי. מזל שאני לא פקידת דואר בארה"ב."מה, לא התעוררת הבוקר?" זו למשל השאלה שתגרום לפתיל ההוא להתקצר ולמוח לתת פקודת הפעל. לא שואלים שאלה כזאת בחורה טרוטת עיניים עם כתמי חלב על החולצה ושקיות מתחת לעיניים. חוץ מזה, בשביל להתעורר צריך ללכת לישון קודם, לא? אז הלילה, למשל, ממש לא ישנתי. הקטנה העלתה חום וחטפה את התקף הסטרידו הראשון בחייה. בהתחלה חשבתי שזו הכלבה נובחת בחדר הסמוך, ואז נזכרתי שהיא נדדה למלונית של הסבתא לכבוד נסיעת העסקים של אבא. עכשיו אני לבד בהסעות. לבד עם שלושה ילדים.
והנורא
הכי גרוע זה בבוקר. כי בלילה אני כבר יודעת שאכלתי אותה. כשהקטנה מעניקה לי את חיוך מיליון
היורו שלה בשלוש לפנות בוקר, אני יודעת שיש לי דרך ארוכה עד הבוקר ואת כולה אעשה בעיניים פקוחות לרווחה. כבר עדיף לחפש איזה שידור חוזר של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בערוץ 33 או שידור מחזורי של "מוסוליני – הסיפור האמיתי".
אבל אם אני אעז לעצום עיניים לכמה דקות לפנות בוקר, אני אמצא את עצמי חזרה בימי הטירונות במחנה 80. "אמא, קומיייי", מנער אותי מפקד הפלוגה, "עוד בוקיי", צועק רס"ר המשמעת. והמ"כית? הכי גרועה. היא פשוט צורחת ואני יודעת שחטפתי עוד שעה ביציאה.
לטורים הקודמים בסדרה:
