אנשי אקדמיה: תכירו את המרצים ה"פוסט ציונים"

"באוניברסיטאות הישראליות שורצים אנשי סגל קיצוניים למכביר, שרבים מהם שונאים את מדינתם, מעודדים את אויבי ארצם ומשתפים פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם – לעיתים אף עם אנטישמים מוצהרים". (מתוך דף השער של האתר 'מוניטור האקדמיה הישראלי').

סטודנטים רבים למדעי החברה והרוח אולי לא מודעים לכך, אבל חלק מסגל המרצים שלהם פועל במסגרות בינלאומיות נגד הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, עוסק ביוזמות לחרמות אקדמיות ומשתתף בתעמולה פלסטינית מתמשכת נגד מדיניות הממשלה. אותה קבוצת חוקרים ומרצים, אשר זכתה לשם "פוסט ציונים" - סוציולוגים והיסטוריונים ששמו לעצמם כמטרה לחשוף את "הצד האחר" והפחות פופולרי של הציונות - אינה מהססת להעביר במהלך ההרצאות תכנית הקשורים בעוולות המדינה כלפי הפלסטינים, היעדר השוויון האזרחי של ערביי ישראל, מגבלותיה של דמוקרטיה במדינה יהודית ועוד סוגיות ביקורתיות.

דור החוקרים הוותיקים אינו רואה בעין יפה את התופעה ההולכת ומתפשטת וטוען כי מדובר בפוליטיזציה של האקדמיה, בהחדרת סדר יום אנטי ישראלי למוסדות ישראליים ובעיקר, כפי שהוכח במספר מחקרים שבדקו את הנושא, בשיבוש הליכי המחקר התקינים של המדע. כדי להלחם באותה קבוצת מרצים ההולכת וגדלה, הוקם האתר "מוניטור האקדמיה הישראלית", המאגד בתוכו מאמרים והתבטאויות של ה"פוסט-ציונים" מכתבי עת מדעיים וכלי תקשורת שונים, על מנת "להזהיר" את הסטודנטים מפניהם וכדי לחשוף את חומרת התופעה.

דנה ברנט, המנהלת את האתר יחד עם פרופסור סטיבן פלאוט, מסבירה כי מטרתם היא "לחשוף בפני הציבור הרחב את המתרחש במימונו באוניברסיטאות. שמנו לב שישנה פעילות רבה של אנשי אקדמיה ישראלים, המקבלים משכורת מהמדינה אך מנצלים אותה לטובת האידיאולוגיה הפרטית שלהם. הם מפיצים שקרים על ישראל ויש הרבה אנשים בעולם ששמחים לשמוע על זה". לטענתה ברנט, תחת שלל קורסים הפועלים לחשיפת התלמיד ל"דרכי התבוננות אחרות על המציאות הישראלית", מתקיימת למעשה תעמולה אנטי ישראלית.

"יש שקוראים למה שאני עושה שטיפת מוח"

התחושה בקרב אנשי אתר "המוניטור" היא כי המרצים מנצלים את הבמה הסטודנטיאלית שניתנת להם, ועוסקים בנסיונות בלתי פוסקים לעצב פוליטית את קהל המאזינים. כך לדוגמא, ייפתח השנה באוניברסיטת בן גוריון בנגב הקורס "צדק חברתי ומדיניות ציבורית בישראל", המרוכז על ידי פרופסור אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה. יפתחאל ידוע כמבקר חריף של המדיניות הציונית שפעלה ל"ייהוד" הגליל וחלקים אחרים במדינה, הוא היה בין החותמים על מכתבי התמיכה בסרבני השמאל ולקח חלק במאמצים להביא לשחרורה של טלי פחימה.

פרופסור יפתחאל מסביר כי במהלך הקורס ילמד את הסטודנטים תפיסות צדק חברתיות, ימחיש את אכזריות הקפיטליזם ויבהיר כיצד שיקולי הביטחון הישראלי גוברים על מצוקת הכיבוש של הפלסטינים ומצבם של הבדווים בנגב. "אינני משליך את האידיאולוגיה שלי", הוא מבהיר. "אני לא מפחד לומר את הדעות שלי. אף סטודנט לא יישפט אם לא יהיה בדעותיי אבל יש אמת ויש אידיאולוגיה וצריך לנווט בין השניים".

מלבד ההרצאות באוניברסיטה, חתמו פרופסור יפתחאל וכמה מחבריו על אמנה בה הביעו את הערכתם לסטודנטים ומרצים המסרבים לשרת כחיילים "בשטחים הכבושים". באותה אמנה הם התחייבו "לעזור ככל יכולתנו לסטודנטים שכתוצאה מסירובם לשרת בשטחים יתקלו בקשיים לימודיים, כלכליים או מינהליים".

ד"ר לב גרינברג, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היה גם הוא בין החותמים על האמנה והוא מודה כי יש בכך ניסיון "לעגן עמדה אישית בהיסטוריה ובעובדות". הוא מודע לכך שדעותיו אינן מקובלות על פי רוב וגאה בכך שהוא מצליח להשפיע פוליטית על תלמידיו: "המטרה היא לגרום לסטודנטים להתחיל לחשוב מחדש. סטודנטים שבאו לקורס שלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם דעות ימניות, בלי שחשבו על כך הרבה, שינו את דעתם, אך לא בהכרח אימצו את דעותיי. יש שקוראים למה שאני עושה שטיפת מוח".

להיות מרצה אובייקטיבי? לא בשבילי

אבל לא רק אוניברסיטת בן גוריון בנגב זוכה לייצוג בוויכוח אודות לגיטימיות ניצול האקדמיה להשפעה פוליטית. גם באוניברסיטת חיפה פועלים מרצים רבים המופיעים ברשימות אתר ה"מוניטור", כמו למשל ד"ר אילן פפה מבית הספר למדעי המדינה. ד"ר פפה הוא מן הדוברים המובילים בישראל נגד הגדרת המדינה כיהודית וממקדמי רעיון 'מדינת כל אזרחיה'. לאלו הקוראים למרצים לשמור על אובייקטיביות הוא משיב בביטול: "אני אחד המרצים הבודדים האומר בגלוי את דעותיי. אני לא אוהב את החברים האקדמאיים שאומרים שהם אובייקטיבים". הקורסים שהוא מעביר, ביניהם "הנאכּבה של 1948", הם מבחינתו לא פחות מאשר שליחות. "היכן, אם לא באקדמיה, אקדם את האג'נדה הפוליטית שלי?", הוא אומר.

לפי נתוני אתר ה"מוניטור" יש עוד שורה ארוכה של מרצים ישראלים באוניברסיטאות ובמכללות השותפים למגמה. ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ממכון בן גוריון בשדה בוקר ובמכללת ספיר, ערך מחקר בנושא והעלה כי אכן התופעה תופסת תאוצה. הוא אסף את חומרי הקריאה (סיליבוס) של קורסי המבואות במדעי החברה והרוח בעשור האחרון מאוניברסיטאות בישראל ומצא כי משנה לשנה מתרבים השיעורים התומכים ברעיון הפוסט ציוני.

"תחת שלל מותגים כמו 'זכויות אזרח', 'זכויות אדם', 'פמיניזם' או 'צדק חברתי' - מועבר מסר כי בכל הרעות החולות של החברה אשמה לא אחרת מאשר הציונות", מסביר ד"ר לבל את הבעייתיות שבהרצאות רבות. "מדובר בפסילת הרעיון הלאומי".

לטענתו של ד"ר לבל לא מדובר רק על אופנה אקדמית אלא על חוסר מקצועיות: "הסטודנט הישראלי למדעי המדינה נחשף לתיאוריות ביקורתיות אך לא לרעיון הלאומי או לתורת הציונות". הוא גם יודע להסביר מהיכן, בין היתר, צמחה התופעה ומכנה זאת 'היעדר ריבונות של האקדמיה הישראלית'. "הערכת המרצה הישראלי המעוניין בקידום נעשית בחו"ל, כאשר מרצים אירופאים ואמריקאים הם השופטים את פרסומיו. לפיכך נוצרת אצלו מוטיבציה להשביע את רצונם, והמשמעות היא הצגת עמדות ביקורתיות נוקבות ולעיתים אף כאלו השוללות את זכות קיומה של המדינה".