של מי התמונה הזאת לעזאזל?

האם חלים חוקי זכויות יוצרים על יצירה המוצגת באופן חופשי ברשת, נצפית על ידי מיליונים, ומורדת למחשב אישי של כל אחד?

שאלת זכויות-היוצרים העסיקה אמנים רבים עוד לפני עידן האינטרנט. בעולם האיטי, בו היצירות קבועות בזמן ונפרדות באופן מובהק מיצירות אחרות - הדבר הגיוני ומובן מאליו.

תמונה אותה רכשתי במיטב כספי, ועתה היא מאוחסנת אצלי עמוק בכספת - איני רוצה שתהיה רכושם של אחרים. ברגע שהיצירה הפכה למקוונת ו"מהירה", היא נמצאת בסופרפוזיציה- לא רק בכספת שלי, אלא פוטנציאלית על כל המסכים בעולם.

הצלמת והאמנית Sherrie Levine, המנכסת יצירות של אחרים (כך היא מגדירה את עצמה), צילמה בשנת 1979 צילומים של Walker Evans אותם צילם בשנת 1936. את צילומיה הציגה בפומבי בגלריה כיצירות מקוריות שלה.

טענתה הייתה שבעידן המדיה ההמונית, דימויים המופצים באופן חופשי לכל ובחינם, הינם נחלת הכלל, לכן ניתן לעשות בהם שימוש חופשי. עצם ההעתקה היא אקט אמנותי יצירתי שיוצר ערך מוסף למקור, ולמעשה זו יצירה חדשה.

קביעה זו יצרה פולמוס בקהילה האמנותית. בשנת 2001, האמן Michael Mandiberg, סרק ברזולוציה גבוהה את צילומיה של Sherrie Levine, הקים אתר באינטרנט, ממנו ניתן להוריד באופן חופשי את סריקות הצילומים. הרשת הדמוקרטית מאפשרת לקהל נרחב יותר (מזה של מבקרי גלריה מסורתית), לצפות, להוריד, לשנות ולהדפיס את היצירות.

הרשת ריסקה את ההילה הייחודית של היצירה ה"איטית" והחליפה אותה בהילה אלקטרונית הנמצאת בכל העתק והעתק אינסופי ברשת. במצב חדש זה, מי האידיוט שישקיע מיליונים בקנית שיכפול?

אנדי וורהול אמן הפופ התייחס לתופעה: "מרלין מונרו שותה קוקה- קולה, הנשיא קנדי שותה קוקה- קולה, וורהול שותה קוקה- קולה, כל הקוקה-קולות טובות וטעימות. אין כסף בעולם שיקנה קוקה-קולה טובה יותר". יצירותיו שוכפלו על ידי אסיסטנטים שעבדו בסטודיו שלו (שנקרא "מפעל"), אך נמכרו במחירי שיא של עולם אמנות "איטי", כיצירות ייחודיות.

הרשת שהאיצה את התמונה למרחב הדיגיטאלי, "משכה את השטיח" מתחת לרגלי טועני זכויות -היוצרים. היצירה המהירה שינתה את תכונותיה הבסיסיות, אין מדובר יותר באובייקט קבוע כמו צילום, ציור או טקסט. היצירה ברשת משתנה בזמן, היא פסקה להיות חד-כיוונית, מעבירה מידע מהאמן היוצר לצופה הפסיבי.

היצירה תלויה לגמרי בפעולות הגולש, ואיננה מתממשת אלמלא התערבותו הפעילה. יותר מכך, היא תלויה גם בתוכנה ובחומרה שברשת המשנים אותה אקראית, ובכך הופכים אף הם ליוצרים כמו האמן והגולש. בסיטואציה זו שאלת זכויות היוצרים הופכת לא רלוונטית! זהו מנגנון מעגלי שפעולתו תלויה במרכיביו.

במצב זה, רגע כניסת היצירה לרשת הוא רגע "מותו" של האמן המסורתי המוגן בחוקי זכויות היוצרים, ולידתה של יצירה עצמאית מתמשכת בזמן ובמרחב. אמן המציג ברשת מקבל בהכרח ובמודע תנאים אלה. מי שרוצה להכיל את חוקי זכויות- היוצרים על יצירות הרשת, מבקש למעשה לעצור את התפתחות הרשת והיצירה, ולאחסן את היצירות בחזרה בכספת. זההיסטוריה הראתה לנו כי "לודיטים", ששברו מכונות במהפכה התעשייתית היו אפיזודה חולפת).

דוגמה ליצירה אבולוציונית היא CIMULACRA. היצירה כוללת יותר מ-5000 צילומים שצילמתי בביתי, ברחבי הארץ, באנגליה ובווילס. תנועת עכבר מעל הדגלים השונים משנה אקראית את הקומפוזיציה של היצירה, לחיצה ממושכת של העכבר על הדגל, פותחת צילום בזמן אמת של מצלמת רשת בירושלים, לונדון, ווילס, ניו-יורק, וגליביצה שפולין, וכן משמיעה מוזיקה מקומית ושידורי גלגל"צ מהרשת.

למעשה, אדם שיעמוד בכיכר טיימס בניו-יורק, יביט במצלמת הרשת המותקנת במקום ויגלוש במחשב האלחוטי שלו ביצירה, יהפוך לחלק ממנה. פוטנציאלית, היצירה מוצגת בצורה שונה על כל מחשב רשת, היא עושה שימוש בתשתית הגלובלית ובגולשים מזדמנים כחומר גלם וכיוצרים שלה. אז של מי היצירה הזו?