אס מנצח

צפו בטריילר של הסרט

נתחיל בצל"שים: “קזינו רויאל" הוא סרט הבונד המוצלח ביותר מזה שנים, ודניאל קרייג הוא סוכן 007 הטוב ביותר מאז שון קונרי. לראשונה מזה שלושה עשורים, כך נדמה, קם מי שמביא לתפקיד איכויות של שחקן רציני. בונד בגילומו הוא מכונת הרג יעילה, סוכן שמזגו הקר וקסמו הרב מסווים על פגיעות נוראה. אגב כך, מזמן – אם בכלל – לא זכור סרט בונד שבו נחשף הגיבור למסכת כזו של הכאות, נפילות מגובה רב ובינוני, הרעלות ועינויים. זהו, במילים אחרות, בונד הקולנועי הקרוב ביותר למה שראה בעיני רוחו אבי הסדרה, איאן פלמינג, עת הגה את דמותו של הסוכן החשאי – הקרוי על שמו של חוקר ציפורים אמריקאי שפגש באיים הקריביים – ב-1953. הדברים הללו נשמעו אמנם בעבר, כשטימותי דלטון נכנס לנעלי בונד, ועיצב דמות אפלה ורצינית יותר מזו הקלילה והזוהרת שהיתה מזוהה עם רוג'ר מור – אך הפעם ניכר שגם יש להם כיסוי.

מסכת של הכאות, הרעלות ועינויים. מתוך הסרט

במידה רבה, “קזינו רויאל" מבקש לברוא את דמותו של בונד מחדש, וכמו לעשות אתחול לסדרה כולה. הוא נפתח, על כן, ברגע שבו זוכה סוכן הוד מלכותה לכפל-אפס של דרגתו – בעקבות חיסול אלים, מצולם בשחור-לבן גרעיני, בשירותי גברים, ואחר כך בזכות הריגתו של בוגד בשורות השירות החשאי – ומסתיים בפעם הראשונה שבה הוא מפטיר את שמו המלא, באופן שיהפוך לאחד מסימני הזיהוי של הסדרה: “בונד. ג'יימס בונד". אז גם נשמעת, ושוב – לראשונה, נעימת הנושא המפורסמת ביותר בתולדות הקולנוע שחיבר המלחין מונטי נורמן (לפני מספר שנים הוא אף זכה בתביעת דיבה שהגיש כנגד ה"סנדיי טיימס", שהעז לטעון כאילו ג'ון ברי, מי שחיבר את הפסקול לרבים מסרטי בונד, הוא זה שכתב בעצם את נעימת הגיטרה הנ"ל).

פנטזיה של גבריות מיוסרת

עלילת "קזינו רויאל" (שב-1954 זכה לעיבוד טלוויזיוני בכיכובו של בארי נלסון, האמריקאי היחיד שגילם אי פעם את דמותו של בונד, וב-1967 הפך לפרודיה פרועה מאוד ומצחיקה עם דיוויד ניבן כבונד הפנסיונר ו-וודי אלן כ”איש הרע”), הועתקה הפעם לעולם של פוסט-11.9, שבו זהותם של "הרעים" נותרת מעורפלת. שוב אין זה ארכי-נבל הזומם להשתלט על העולם, אלא כוח רפאים מאיים שבשירותו פועל מהמר צמרת העונה לשם לה שיפר (השחקן הדני מדס מיקלסן), שמעינו בעלת הגוון החלבי נושרת מדי פעם דמעת דם. הכספים שהוא מרוויח במשחקי הקלפים משמשים לתמיכה פיננסית בארגוני טרור בינלאומיים, וכך מוצא עצמו בונד – כשלצדו יפהפייה תורנית העונה לשם המפתה וספר לינד (השחקנית

הצרפתייה אווה גרין מ"החולמים" של ברטולוצ'י), ומדלג בין איי הבהאמה, ונציה וקרלובי וארי – כשהוא מנסה להביס את הרוע העולמי, הפעם באמצעות אס מנצח במקום ג'אדג'טים מתוחכמים.

יחד עם "באטמן מתחיל" ו"סופרמן חוזר" שהגיחו לאקרנים בשנה-שנתיים החולפות, “קזינו רויאל" מהווה עוד נדבך במה שניתן לקרוא לו "ז'אנר סרטי ה-restart” – סרטים שחוזרים אל מקורותיהם של גיבורי העל הקלאסיים, ומכוננים אותם מחדש, הפעם כפנטזיה של גבריות מיוסרת ומצולקת, פיזית, אך בעיקר גם רגשית. האופוס הנוכחי, 21 מספרו, מנסה, לפיכך, לפענח ולפצח את דמותו-לעתיד של בונד, ולעמוד על היסודות הטרגיים שעליהם נבנתה דמותו של מי שיהפוך לימים לסוכן החשאי השרמנטי והכל-יכול. התוצאה היא סרט, שעם היותו פרק נוסף בסדרה המתמשכת ביותר שידע הקולנוע, בה בעת הוא מכריז על עצמו כעל התחלה חדשה המבקשת לבחון את המיתולוגיה הגברית הרומנטית שבבסיסה. האם זה אך מקרה, שאחת מסצנות השיא בסרט היא זו המתארת עינוי בעל אסוציאציות הומו-ארוטיות, ובה בונד העירום, כפות לכיסא, מוכה באזור חלציו דווקא באמצעות חבל עבות? דומה שמאז כמעט-סירוסו של שון קונרי הכבול, בקרן לייזר, ב"גולדפינגר", לא נצפתה סיטואציה כזו במי מסרטי בונד.

אבל לא רק בונד זוכה כאן להתחלה חדשה, אלא הסדרה עצמה. אחרי הסרטים האחרונים, שהיו יותר בגדר שיעוליו הכבדים של חולה כרוני, מספק "קזינו רויאל", לראשונה מזה זמן רב, את האפשרות פשוט ליהנות מסרט בונד. התסריט של ניל פרוויס ורוברט ווייד – לו היה שותף זוכה האוסקר פול האגיס ("התרסקות") – טוען את דמותו של בונד באנרגיות חדשות ובמורכבוּת, ואילו מרטין קמפבל, מי שביים לפני אחת עשרה שנה את "גולדן איי" (שהיה סרט הבכורה של פירס ברוסנן בתפקיד), מעניק לסרט כמה סצינות קצביות במיוחד. על אף 144 דקותיו – שכעשרים מהן נדמות מיותרות בתכלית – את משחק הקלפים שמנהל כאן בונד מול יריביו הקשים ביותר, שיני הזמן ואינספור חיקויים, מוצלחים יותר ופחות, הוא מסיים עם יד מלאה. סופסוף יש טעם להמתין לסרט הבונד הבא.