ממונופול ממשלתי למונופול משפחתי
כשאיכות חיים וחינוך אינם נתפשים כ"כלכליים" והשוק הוא חזות הכל, הופכים החיים באמת לשוק - שוק עבדים. תשובה לרפי ברזילי
מותו של מילטון פרידמן, יועצו של אוגוסטו פינושה, היווה כנראה הזדמנות נאותה לפתוח יריד הבלים, שעיקרו: שירת הלל לשוק החופשי ולהוגיו. הגדיל לעשות רפי ברזילי, אשר גולל כאן את שבחי הקפיטליזם. אילו היה אדם סמית חי ונוכח אלו הבלים פולטים חסידיו, מן הסתם היה ממהר להכריז: אני אינני קפיטליסט.
כדי להבין היכן אירע השיבוש ראוי אולי, לשם שינוי, להתחיל דווקא מההתחלה: מאותו פילוסוף סקוטי בן המאה ה-18, מי שנחשב
אך מה באמת בין המוטיב האמור לבין תפישת ה"שוק החופשי"? דומה כי התנאי הראשוני, הבסיסי והבלתי נמנע להתפתחות כלכלית (גם ובעיקר על-פי אדם סמית) - חירותו של אדם ("אם יינתן החופש...") - נעלם כליל מעיניהם של מעצבי התודעה הכלכלית שלנו. האמנם שוק בידיים פרטיות הינו חזות הכל? יש משחק בלי חוקי משחק? התשובה היא שכנראה כן. עובדה. יש קפיטליזם ואין לו כאמור שום קשר לגרסת המקור, כלומר: לאדם סמית.
חופשי למי?
חסידיו השוטים של השוק החופשי אינם מבינים כי אדם סמית עסק בשאלות מוסריות וחברתיות, בעוד הם, ממשיכי דרכו בעיני עצמם, מגבילים עצמם לשימוש בכלים הטכניים בלבד של מדע הכלכלה, תוך ניתוק מלאכותי וברוטאלי שלה מהתנאים וההקשרים החברתיים בהן היא פועלת.
חתן פרס נובל לכלכלה, הכלכלן והפילוסוף אמרטיה סן, סבור, בדומה לסמית, ש"התפתחות כלכלית יכולה להיות תהליך ראוי רק בתנאי שמתאפשר לכל אחד להשתתף בו". בספרו "התפתחות וחירות" גורס סן כי "צמיחה והתפתחות כלכלית דורשות את הסרת המקורות העיקריים של חוסר חופש: עוני, עריצות, הזדמנויות כלכליות מועטות, קיפוח כלכלי שיטתי, הזנחת אמצעים ציבוריים ואלימות".
נכסי העם למשפחות בע"מ
וזהו הפרדוקס הטראגי שבו לכודים חסידי השוק החופשי בישראל: הרי אם מטרתה של כל הפרטה היא להעביר את השליטה על ההון מהממשלה לציבור, כדי ליצור תחרות שתוביל לצמיחה עקבית ואינסופית, כיצד ייתכן שציבור הנהנים מהצמיחה רק הולך ומצטמצם? הנה איפוא אינדיקציה לכך שהמונופול הממשלתי הוחלף, הלכה למעשה, במונופול משפחתי.
הרי אם לציבור ענק של מיליון וחצי עניים בישראל, ועוד שליש מהשכירים במשק שמשתכרים חצי מהשכר הממוצע, אין כל אחיזה בנכסים הכלכליים שהיו בעבר ציבוריים, וכל מעייניהם נתונים למרדף הישרדותי ומבזה אחר הקיום - כיצד יכולה ישראל להתהדר בכלל בתואר כלכלה חופשית?
עובדה שהיא מתהדרת. עובדה שהדיון הציבורי - מהו שוק חופשי - אינו מתקיים. עובדה שהניסיון לחלץ דיון זה מהפיגור העצום שבו הוא נתון, נכשל. ועובדה שרוב הכלכלנים ופרשני הכלכלה בישראל אוחזים בעמדה ניאו-ליברלית סופר-מיושנת, שאינה אלא עמדת מיעוט שולי באקדמיה העולמית. פעמים נדמה כי העובדות אינן מבלבלות כאן איש - או שאינן מעניינות כלל איש.
הפרמטרים הנסתרים
אמצעי המדידה הכלכליים הרווחים אינם מספיקים להבנת התפתחות כלכלית. מדע הכלכלה נבנה מתוך נתונים אמפיריים ומתוך
חישובים בקומבינציות שונות אך מוגבלות. בסיכומו של דבר, הכלכלנים נותנים לנו הערכה אך ורק על מה שהוא בר מדידה מבחינתם: צמיחה כלכלית, תל"ג, גירעון, חסכונות וכדומה. משול הדבר לרשימת מכולת יומית. זו שיטה שאינה מביאה בחשבון כלל את השפעותיה ארוכות-הטווח של המדיניות הכלכלית.
ה"השלכות הכלכליות" אינן חשובות פחות מה"יעילות הכלכלית". לפיכך: מדדים שעיקרם איכות חיים, תוחלת חיים, רמת חינוך ועוד הינם נתונים כלכליים מובהקים, אף שאינם נתפשים כאן ככאלה, כי כאמור, השוק - כן השוק - הוא חזות הכל. או אז החיים באמת הופכים לשוק; שוק עבדים.
בסופו של יום, הקפיטליזם אינו אלא גרסה מודרנית של הפיאודליזם. חסידיו מקדשים כביכול את התחרות, תוך התעלמות מוחלטת מהתנאים הבלתי שוויוניים בהם היא מתקיימת. האמנם זוהי בכלל תחרות חופשית?
לפנייה לכתב/ת 
