ההתנתקות הניסה את האנס?
במקום לקשור בין הגירוש לעצירת הגשמים, מוטב שנבדוק איפה שגה המחנה שלנו - ולאן הולך מפעל ההתיישבות
במשך שנים הורגלנו לשמוע מהצד השמאלי של המפה הפוליטית קריאה אחת: השלום יפתור את כל בעיותינו. מערכת החינוך מידרדרת? "כשיבוא השלום תיפתרנה כל בעיות החינוך". האבטלה גוברת? "בבוא השלום המצב הכלכלי ישתפר". הפלסטינים מתקוממים? "רק יגיע השלום - ותראו איך הנמר ירבץ עם הגדי". דווקא יעקב רוטבליט, ששירו הידוע הפך למייצג חלומות השלום, ידע להגדיר זאת יפה מכולם. באחד משיריו הפחות ידועים משנות השבעים, "שיר לשלום מס' 2", הוא מביט בציניות על "תעשיית השלום" שהתפתחה בארצנו ומלגלג על הסגולות והמעלות שהציבור מייחס לשלום: "מומלץ, עדיף, מאוד מבריא/טעים, בריא, מזין, טרי/עושה חיים מאושרים/שלום, שלום, שלום".
בשנים האחרונות זכינו לתשובה ציונית הולמת מהצד הימני-דתי של המפה הפוליטית. גם שם יש תשובה מוכנה לכל קושי ובעיה: תחילה היה זה הסכם אוסלו ה"משוקץ" ובשנה האחרונה הצטרפו אליו תוכנית ההתנתקות ואירועי עמונה (או אם תרצו, תוכנית הגירוש והעקירה ופרעות עמונה). צבא המילואים סובל ממצוקת אימונים? "אבל להתאמן לקראת הגירוש היה לכם זמן"; אין כסף ליום לימודים ארוך? "אבל כסף לזרוק אותנו מבתינו ידעתם למצוא"; בעיית ציוד בבתי החולים? "אבל את הקלגסים בשחור ידעתם לצייד היטב". הרכבת מאחרת? "כשרציתם לעקור אותנו מבתינו, דאגתם להגיע בדיוק בזמן". לפיכך, לא מפתיע לגלות כי כבר היום יש המשרטטים קו ישר בין בריחתו של בני סלע לבין תוכנית ההתנתקות.
בשני המקרים, הן מימין והן משמאל, אין בכך דבר מעבר לראייה שטחית של מציאות חיינו. בדיוק כפי שההתנחלויות אינן אבי אבות הטומאה והשלום איננו הפיתרון לכל בעיות ישראל, כך אין ההתנתקות ועמונה אשמות במצב הבעייתי שבו אנו נמצאים, אפילו לא בבריחתו של האנס הסדרתי. הנהייה לפתרונות הקלים מונעת מאיתנו, הציבור הציוני-דתי, לעשות את חשבון הנפש האמיתי שאנו כה זקוקים לו: איך הפכנו ל"שור המועד" של החברה הישראלית? מדוע חלקים מקרב הנהגתנו שואפים להפוך אותנו מקבוצה מובילה ומשפיעה, לציבור מנותק ואנטי ממסדי - תופעה שמזוהה בעיקר עם החברה החרדית? מהי המסקנה מהיעלמות ההתיישבות המפוארת ברצועת עזה כאבק פורח? כיצד עלינו להבין את היעדר הסולידריות כלפי המפונים מצד כלל הציבור הישראלי? מהו עתיד מפעל ההתנחלויות, שעליו השלכנו יהבנו בשנים האחרונות?
זה ילדותי למצוא מענה לכל השאלות הללו אך ורק במקרתיזם של הציבור החילוני או במותה, לכאורה, של הציונות החילונית. לצערנו, האשם מצוי גם (אך לא רק) בנו. אנחנו מרבים לבקר את מערכת המשפט בישראל על יחסה לעצורי ההתנתקות הצעירים, אך שוכחים לשאול: היכן הורי אותם ילדים? אנו טוענים שאנו שומרי חוק וסדר ומחנכים את ילדינו לכבד את המדינה, נציגיה ומוסדותיה, אך מדחיקים את מִפגני האלימות שנראו בשורותינו באותם מפגשים זכורים לרע עם כוחות הביטחון. אנו זועקים על נוקשות כוחות הביטחון כלפינו, אך מעדיפים לשכוח כיצד הסתיימו, למשל, חסימות הכבישים בספטמבר 2000.
אפשר למצוא סימנים לצדקת דרכנו ולכישלון המדינה בכל צעד ושעל בחיינו. אפשר למצוא קשר בין ההתנתקות לבין כל דבר שמתרחש מסביבנו, החל מבריחת בני סלע וכלה בהתמעטות הגשמים בחודש נובמבר. כך לא נגיע רחוק. בניגוד למצופה, התנהגות זו אינה מזכירה את הילד שצועק "המלך הוא עירום", כפי שטוענים ראשי הציונות הדתית כלפי הנהגת המדינה, אלא דווקא את הילד שלא מפסיק לחטט בפצעיו, מבלי לחשוב על דרך לרפא אותם.
הכותב הוא יו"ר תנועת "ציונות דתית ריאלית"
פורסם לראשונה 02.12.06, 22:03
"אבל את הקלגסים בשחור ידעתם לצייד"
צילום: אמיר כהן
מומלצים
