ואני חשבתי שההריון מבעלי
ליאת לוי-קופלמן ממש לא מבינה איך העובדה שהיא בהריון הופכת את כל העולם לבעלי זיכיון על הבטן שלה, על ההיריון ועל ספירת השבועות, המשקל וההיקפים. תורידו את הידיים מהבטן שלי!
זהו. סופית. נפלתי חלל. מבחורה צינית מאגניבה ובלתי היסטרית בעליל – התקלקלתי. אני בלחץ. מה לחץ? אמוק. מה אמוק? היסטריה! והכל בגלל הטיפשה מהסופר. נו טוב, וגם הזו במעלית והחברה של ההיא מהבניין בו אני עובדת.
הקשר: חצינו יחד את הכביש
אבל כדי שתוכלו להבין על מה אני מדברת ואולי גם תזרקו איזו מילת עידוד, כי אני ממש מתפדחת להתקשר לרופא שלי - אני אתחיל מההתחלה. בדרך כלל אני בחורה שקולה והגיונית ומזה 33 שבועות גם בהריון (פלוס 3 ימים, אבל מי סופר?). עד עכשיו (טפו-חמסה-שומבצל), דווקא הכל עבר בשקט יחסי. בלי בחילות, בלי בצקות ובלי צרבות ("זה בגלל שיש לך בן". "חכי כשתהיה לך בת").
עד שנכנסתי לחודש השמיני. והמתקדם. אם עד עכשיו "החליקו" לי על דברים, לא עוד! לאנשים, ברוך השם, יש מה להגיד. והרבה. וזה עוד לפני שאני בכלל מציינת את העובדה המרגיזה שכל מיני ידיים זרות מוצאות את עצמן מונחות על הבטן שלי בלי התראה מראש.
פתאום, לכל מי שחולף על פני ברחוב יש מה להעיר. ויותר גרוע, אני מגלה שמעטה ההגנה שבדרך כלל עוטף את נפשי הלא-רכה-בכלל נסדק. אני אשכרה שמה דאם על מה שפלוני-אלמוני זרק לי שעה שחצה את הכביש יחד איתי באותו מעבר חציה ועל הדרך שלח ליטוף לבטן שלי, בלי בכלל לברר אם אני מסכימה.
אז מה שמסתמנת כבעיה העיקרית אצלי, על פי קול הרחוב בכל מקרה, היא (טדאאאם) שיש לי בטן קטנה. קטנה מדי! מודה שבסיטואציה אחרת, 8 חודשים אחורה, הייתי מתה שזו תהיה הבעיה שלי בחיים. אניוֶואי, וזה לא שיש לי איזשהו מדד כי זה ההיריון הראשון שלי, אבל אני מתחילה להילחץ. מה בטן קטנה מדי, מה?
הקשר: עמדנו יחד בתור בסופר
ולא עוזר שבמראה במקלחת, אני דווקא נראית לעצמי גדולה. מה גדולה, ענקית! אבל לא התכנסנו כאן לדון בבעיות דימוי הגוף שלי.
קול הרחוב, בכל מקרה, די עקבי. ומה שיוצא אחרי מבט הרנטגן הסוקר מלמעלה למטה של כל עובר אורח שני שנתקל בי, הם משפטים בסגנון: "חודש שמיני? את בטוחה? הבטן שלך נורא קטנה". לא. אני לא בטוחה. לא. אני לא בודקת כל יום במחשבון של ערוץ ההורים ב-YNET את שבוע ההיריון שלי + היום המדויק.
"שמיני? עשית כבר הערכת משקל? כי הבטן שלך קצת קטנה". אבל, אבל, הערכת המשקל שלי מוזמנת רק לשבוע הבא, אני מגמגמת.
"שמיני? מה את אומרת! יש לך בת? כי הבטן שלך ממש לא גדולה". יש לי בן. תודה. ואני באמת - כלומר, ממש מקווה שהכל בסדר.
והכי גרוע – שמבחורה אסרטיבית שמקבלת משכורת על עבודתה עם מילים, נהייתי עלה נידף ברוח, מגמגמת חסרת ביטחון, שכל מה שמצליחה להוציא מהפה שלה הוא גיבוב מלמולים חסרי פשר, מלווים בכיווץ לא רצוני של שרירי הבטן וזיעה קרה. מישוּ אמר התקף חרדה?
עד לא מזמן הצלחתי להדוף את ההערות האלו ולא לתת להן להשפיע עלי. אבל עכשיו, ככל שההריון מתקדם, אני כבר לגמרי בהיסטריה. על אמת! אפילו ההסברים שלי לעצמי על כך שאצלי ההריון הוא לרוח והתחת והציצי שלי כל כך גדלו, שבגלל זה נראה שהבטן קטנה - לא עוזרים לי להוריד את מפלס החרדה.
ולא משנה בכלל שאני מרגישה את תנועות העוברצ'יק ממש כמו שכתוב בספרים. הלחץ והפחד כבר חלחלו. יכול להיות שיש דבר כזה בטן קטנה מדי? יכול להיות שזה מעיד על בעיה? יכול להיות שההיא מהסופר בכלל עשתה לי טובה כשהסבה את תשומת ליבי לבעיה, ואני צריכה להצטער על המרפק שהכנסתי לה בלי כוונה כשהעברתי את הקוטג' לתשלום?
הקשר: עלינו יחד במעלית
איך יכול להיות שמבחורה שלא ממש אכפת לה מה בן אדם זר במעלית חושב עליה, נהייתי כל כך אכפתית - לוקחת כל דבר ללב? למה כל הערה קטנה מרעידה לי את העולם? ולמה לעזאזל אנשים בכלל נדחפים, מעירים ושולחים ידיים? זה בגלל החוצפה הישראלית?
ועכשיו אני מוטרדת. מחזיקה את הסלולרי שלי מכויל על דר' אייל דקל (תמיד יש לגניקולוגים שמות של טייסים או שזה רק במקרה שלי?) ומתלבטת. להתקשר? ומה אגיד? שהאישה שעמדה בתור לפני בסופר אמרה לי שיש לי בטן קטנה?
רגע לפני שאני מחייגת לדר', אני מנסה להסיח את דעתי וצוללת לתוך צלחת של מרק בטטה (עם שמנת 30% שומן. כאילו ברור). אחר כך אני מנסה להשקיע את עצמי עמוק בקומדיה רומנטית בכיכובה של האניסטון - שמאז שבראד הזריע את אנג'לינה הפכה לפרויקט הטיפולי שלי, רק שהיא לא יודעת את זה, וככה מרוויחה כמעט שעתיים של שקט ממחשבות טורדניות.
אחרי הסרט אני אומרת לעצמי שכבר ממש מאוחר, אז כבר מחר אתקשר לרופא. ומקווה שאולי גם מחר אצליח לדחות את הטלפון, שבסתר ליבי אני יודעת שהוא די דבילי ולהתאפק עוד שבוע, עד להערכת המשקל. שם יינתן לי הסבר רפואי ולא על ידי מישהו שרק חלף על פני ברחוב. או במעלית. או בסופר.
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לעתיד.
הטור הקודם בסדרה:
