כל המצאות השמאל
הממשלה והקונצנזוס מופקדים אצלנו על האמת, אז נמחק גם את הקו הירוק ונתיישר לפי הקווים החדשים
רעיון העוועים של שרת החינוך, להחזיר את הקו הירוק לספרי הלימוד, נתקל בחומה בצורה של התנגדות וסופו להיקבר יחד עם שאר השיגיונות התמוהים של השמאל - הסכם שלום, זכויות אדם, החוק הבינלאומי וכדומה. השרה עצמה הצטרפה ל"אויבי ישראל בכל הדורות", כדברי המתנגדים, ויפה סיכם זאת אולמרט: "עמדת הממשלה והקונצנזוס במדינה שוללים חזרה לקווי 67".
ואכן, מן הידועות היא שהממשלה והקונצנזוס מופקדים אצלנו על האמת ועל השקר; הם הקובעים מה עובדה ומה בדיה. ואם הממשלה והקונצנזוס החליטו שאין קו ירוק, אז אין קו ירוק, ודי. להתנגד לקונצנזוס זה כמו להתכחש לחוק הגרביטציה: אפשר לנסות, אבל בסוף מתרסקים אל הקרקע. לאמיתו של דבר, מחיקת הקו הירוק היא רק צעד ראשון במסגרת המדיניות החדשה של מיניסטריון האמת. הנה תקציר ההחלטות הבאות שיקבלו הקונצנזוס והממשלה, בשמכם ועבורכם:
אין "התנחלויות", יש התיישבות. במחשבה שנייה, יש התנחלויות: התנחלות שכם, התנחלות רמאללה, התנחלות בית-חנון. במהרה בימינו, גם הן יהפכו להתיישבות.
אין מאחזים לא חוקיים. מה זאת אומרת "לא חוקיים"? למה מי קובע את החוק? חבורה של משפטנים שמאלנים עגולי משקפיים? מה הם מבינים בחוק האדמה, בחוק הג'ונגל?
אין מחסומים. אין חסימות עפר בין כפרים לערי מחוז, אין כבישים ליהודים בלבד, אין בידוד כלכלי של כפרי קו התפר, אין הפקעת אדמות פרטיות לבנייה יהודית. אין, אין, אין. אולי חלמתם את זה, אבל כל זה בדרך החוצה. עוד שנה-שנתיים ואף מילה לא תופיע על זה בעיתונים ובספרים.
אין משא-ומתן. מילה מגונה, "משא-ומתן". רצוי להיפטר ממנה בהקדם האפשרי. משתמע ממנה, בטעות כמובן, שיש שני צדדים לסכסוך, שיש בני-אדם גם כאן וגם שם, שיש לכולם צרכים ופחדים, שצריך לדבר זה עם זה. אבל כל זה הרי אשליה. יש רק אנחנו והפצצות שלנו. אין על מה לדבר ואין עם מי לדבר. צריך רק לכתוש.
אין "פלסטינים". לא כל קבוצה תימהונית וזניחה של אנשים שמחליטים להתאחד ראויה לשם. מחר יחליטו כל הג'ינג'ים בעלי נקודת חן בכתף שאוהבים שוקולד לבן להקים מפלגה, מפלגת הג'ינג'ילדים. אז מה, נכיר בהם? נכתוב עליהם מאמרים בעיתונות? ניתן להם במה? אז מה המהומה הזאת סביב שלושה מיליון ערבים חסרי זהות ובית, שבמקרה מסתובבים פה באזור כמה מאות שנים? מי האידיוט שהחליט לתת להם שם ולהכניס אותם לספרי הלימוד?
אין ערבים שרוצים שלום. לא הייתה החלטה היסטורית של הליגה הערבית ב-2002 על שתי מדינות לשני עמים, ללא זכות השיבה; לא הייתה הצעה מנשיא סוריה לכונן שלום מלא תמורה נסיגה מלאה; לא הייתה פנייה מצד ראש ממשלת לבנון לשיחות שלום. אולי קראתם כל מיני דיווחים על כך, כנראה דמיינתם. אם לא דמיינתם, כנראה לא הבנתם. אם הבנתם, אתם כנראה לא בקונצנזוס. ואם אתם לא בקונצנזוס - אתם לא קיימים.
בקרוב כל הסטיות הללו יתוקנו. יש לנו ממשלה וקונצנזוס וספרי לימוד, וכולם יתיישרו לפי הקווים החדשים - לא קווי 67', אליהם כבר לא נחזור. אותם השארנו הרחק מאחור, יחד עם שאר ההבלים שמייצרת החפרפרת הבוגדנית הזאת, המציאות (ובקרוב: אין "מציאות").
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
