חילול כבוד האומה

שנתיים, חמישה חודשים ו-26 יום ישבה טלי פחימה בכלא, והיום שוחררה לחופשי. 877 ימים של עונש אכזרי ומשפיל, ואף אחד מהם איננו מוצדק. פחימה היא לא האסירה הפוליטית הראשונה בישראל; קדמו לה ואנונו, ראשי התנועה האיסלאמית, חמשת הסרבנים ואחרים. כולם בילו חודשים ושנים בכלא לא בגין הנזק הממשי שגרמו למדינת ישראל ולביטחון תושביה, אלא משום שקראו תיגר - בחוצפה מעוררת השתאות - על הדוקטרינה השלטת ועשו את הנורא מכל: הושיטו לאויב יד לשלום, בלי קריצות והתחכמויות. על כך לא יסולח: "תהליך השלום" אינו סובל התקדמות אמיתית לשלום.

אבל מקרה פחימה בולט גם על רקע המקרים האחרים. בהארכת מעצרה ביולי 2005, אחרי שכבר היתה עצורה במשך שנה, קבעה השופטת דבורה ברלינר: "נאמנותה של פחימה אינה נתונה למדינת ישראל, ולכן היא עדיין מהווה סיכון". הצדק היה עימה: נאמנותה של פחימה לערכי החיים והצדק גוברת על נאמנותה למדינה, שרומסת ערכים אלה. פחימה מהווה סיכוי לשלום, ולכן סיכון למדינה.

וכל זה על מה ולמה? בשוך מסע ההסתה הציבורי, אליו חברה התקשורת בחדווה מגונה, לא הצליח השב"כ לנפק אשמה חמורה יותר מזאת: פחימה תירגמה לעברית עבור מבוקשים שממילא יודעים עברית מסמך צבאי סודי שלא היא איבדה ולא היא מצאה.

לכל אורך הדרך, הדלות הזועקת לשמיים של טיעוני המדינה חיזקה את החשד שמאחורי מעצר פחימה מסתתרים שיקולים זרים, הלקוחים מעולם אחר לחלוטין. העדויות לכך נמצאות למכביר. שיטות החקירה המלוכלכות של השב"כ, הרמיזות הבלתי פוסקות על טשטוש המוחין של נערה פתייה עם לב רומנטי, ההתעללות של שירות בתי הסוהר, החירות הגמורה שנטלו לעצמם עובדי ציבור בדברם על פחימה.

תלונותיה על היעדר ביגוד חם ואוכל ראוי למאכל אדם זכו לבוז ישראלי טיפוסי, תערובת מסלידה של זחיחות וגחכנות של גברברים מחוצ'קנים ("מהדברים האלה אפשר להבין שעד שנעצרה היתה רגילה רק למאכלי גורמה", הגיב אז גורם בשב"ס). בתקופה מסויימת זה הפך לספורט לאומי, להיכנס בטלי פחימה ולשחרר איזו נפיחה מדושנת לתקשורת. כולם היו שותפים לחגיגה: השב"כ, מערכת המשפט, השב"ס, התקשורת ותוכניות הבידור, וכמובן הגולשים באינטרנט.

מאחורי כל זה הסתתר עלבון גדול. לא צדק, לא דאגה לשלום הציבור - עלבון כעוס וצורב. טלי פחימה נראתה מתרועעת עם השטן, והמשפחה לא סולחת. בנות מלך שכמותה, כבודן פנימה. בחרי-אף, כמו פטריארך פגוע ונבגד, מדינת ישראל ביקשה נקם. טלי פחימה הוחזקה במעצר על רקע חילול כבוד האומה.

הכל שיחק נגדה. היא מזרחית, היא אשה, יש לה פה גדול, והיא מצפצפת על הקונצנזוס. היא סמרטוט אדום מול עינינו שטופות הדם. לכן כלאנו אותה, וניסינו להוציא לה את הנשמה עד שתינחם על מעשיה (אבל היא לא ניחמה), עד שתדבר יפה (אבל היא המשיכה להתחצף), עד שתישבר ותודה, בבכי תמרורים, שאין כיבוש ואין פלסטינים עם צלם אנוש וצה"ל הצבא הכי מוסרי בעולם ואסור אסור אסור לנסוע לג'נין.

פחימה השתחררה מהכלא, ישראל יצאה מג'נין, זכריה זביידי מסתובב חופשי. במשך 877 הימים שבהם הושם הסיכון הביטחוני פחימה מאחורי סורג ובריח, לא הורגש שיפור ניכר בביטחון של אזרחי ישראל. המדינה, מצידה, ממשיכה להכביד ולהעניש את כל מי שמנסה ליצור קשרי אנוש שחוצים את הקו הירוק. חוק האזרחות והכניסה לישראל הוא דוגמה אחת, האיסור על הסעת פלסטינים בכלי רכב ישראלים הוא דוגמה שניה. טיפין טיפין מוחדר המסר - אין לבוא במגע עם היושבים מעבר לחומת ההפרדה, כי טמאים הם. 

אולי מדכאת מכל היא הקלות הבלתי נסבלת שבה הוסתה מדינה שלמה, זקנים נשים וטף, נגד אשה אחת קטנה, שאשמתה מעולם לא הוכחה. ההנהגה לחצה על הכפתורים הנכונים, והעדר שעט קדימה, כלומר אחורה, כלומר ימינה הלאה והלאה, עד שנפל לתהום העוול שאין עליו כפרה.