הסיפור הבלתי-ייאמן של מקלט הנשים, שבחודשים האחרונים משמש כביתן של קבוצת פליטות סודניות שניצלו מרצח העם המתחולל בדרפור, התחיל בשיחת טלפון. "יש לנו בחורה סודנית צעירה שחצתה את הגבול עם מצרים באופן בלתי חוקי, היא בהריון ועם ילד, אם לא תיקחי אותה ניאלץ להפריד ביניהם", דיווחו פעילי עמותת "מוקד סיוע לעובדים זרים"
למנהלת המקלט ריטה, שביקשה שלא לפרסם את שמה המלא. בלי לדעת כמעט דבר על הטבח המתרחש בסודן, ודאי לא על הפליטים שמסתננים לישראל בדרך לא דרך מהגבול עם מצרים ולרוב נכלאים, ריטה נענתה לבקשה.
"מאז, הרבה שיחות טלפון כאלה זרמו אלינו", היא מתארת. "כמעט מיד אחרי הפליטה הראשונה הגיעה השנייה, צעירונת בת 19 בהריון מתקדם, שנתקפה צירי לידה קצת אחרי שחצתה את הגבול. למקלט היא הגיעה במצב קשה לאחר הטראומה שחוותה בסודן ובמצרים. בעלה, שנמלט יחד איתה, נשלח
| ובינתיים, הגברים |
|
| "אני רק מבקש לצאת מהכלא ולחיות כאן בשקט" / תמר דרסלר |
|
אין טובים או רעים בסיפורם של 250 הפליטים שהצליחו להימלט מדרפור, הסתננו לישראל בתקווה למצוא כאן מקלט ונכלאו על לא עוול בכפם. בסיפור הזה יש עשרות ניצולי רצח עם המתחולל בסודן באין מפריע, קומץ פעילים שנאבקים למענם - ומדינה שטרם החליטה כיצד לנהוג בפליטים שהתגוללו לפתחה וטוענת שהם מהווים סיכון ביטחוני. סיפור נטול מוסר השכל על מוסר כפול |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
לכלא בישראל. בשבועות הראשונים היא ישנה ביחד עם הנערה שהגיעה לפניה מרוב פחד. אחרי שתיהן הגיעו לכאן עוד ועוד פליטות מדרפור".
11 נשים צעירות, ילדות כמעט, ו-18 ילדיהן, מתגוררות כיום במבנה בן שמונת החדרים, הממוקם ביישוב באזור הכרמל. במקלט שהיה לביתן הן מנהלות חיים סבוכים של תלישות ובדידות בארץ זרה, מתמודדות עם טראומות העבר ועם מצוקות ההווה, ומנסות למצוא לעצמן פינה בבית הצפוף. המתנדבים המסייעים בהפעלת המקלט נעזרים באמצעים דלים כדי לספק את צורכיהן של הנשים הצעירות. אך ארוחות משותפות משופעות בתבשילים נערכות דרך קבע, ימי הולדת וחגים נחגגים בצוותא, ולמרות הדוחק הרב המקום מצוחצח ובוהק מניקיון.
בחודשים הראשונים, ריטה נזכרת, היא לא ידעה דבר על הצעירות השונות כל-כך מהאוכלוסייה אליה היא מורגלת. "הופתעתי לגלות שחלקן נוצריות ולא מוסלמיות כלל. לא היה לי מושג כמה מהן עוד יגיעו, כמה כבר הגיעו, מה יהיה עליהן או כמה זמן הן ישהו כאן", היא משחזרת. "הבית אינו גדול ובכל זאת החלטנו, בהתייעצות עם הנשים שכבר שוהות כאן, לא לסרב לקבל פליטות נוספות. למרות הצפיפות והעובדה שהמקלט מלא עד אפס מקום, כמעט כל שיחת טלפון מהצבא, מהמשטרה או ממוקד הסיוע נענית. אז נכון, אף פעם אין מספיק, אך האמונה שלי באל עוזרת לי להאמין שנצליח להחזיק מעמד".
"לתת תקווה". פליטה מדרפור וילדיה בגבול עם מצרים (צילום: מאיר אזולאי)
ריטה, נשואה ואם לשני ילדים בוגרים, עלתה ארצה לפני 19 שנה מארצות-הברית, "מתוך אמונה בקדושת ארץ ישראל". את המקלט, יוזמה פרטית שאינה נתמכת על-ידי המדינה וקיומה תלוי בתרומות, היא מנהלת מזה ארבע שנים. "כיהודים יש לנו חובה להיות אור לגויים, פשוטו כמשמעו, להראות לשאר האומות את הדרך", היא מסבירה כשהיא נשאלת איך הפכה לכתובת היחידה בישראל לפליטות מסודן. "המדינה טוענת שהפליטים הם סיכון ביטחוני כיוון שהם אזרחי מדינת אויב, ואני רוצה להזכיר איך בזמן השואה נדחו פליטים יהודים ממספר מדינות בתואנה שהם אזרחי גרמניה. אסור לנו לשכוח שמדובר בבני אדם, גם אם דתם שונה וצבעם אחר. אנחנו חייבים לתת להם הזדמנות להמשיך בחייהם ולהתגבר על מה שעבר עליהם".
את ההזדמנות הזו היא מספקת לבנות חסותה הצעירות, ועושה כל שביכולתה כדי להקל על חייהן במדינה שלא הכירו טרם נמלטו לכאן. "אני חושבת על המקום הזה כעל מפלט ומקום להחלמה, לא על מקלט", היא מעידה. "חשוב לי להעניק להן תחושה של בית עד כמה שאפשר, למרות שיש המון דברים, פיזיים
ורגשיים, שאני רוצה אבל לא יכולה לתת להן. בזמן המלחמה, למשל, נפלו כאן פגזים. לא יכולתי שלא לחשוב מה הן חשות כשהן רצות למקלט עם ילדיהן. האם זה מחזיר אותן לטראומה שעברו? לתחושה של בריחה ממלחמה, מהכדורים שרודפים אחרייך?".
- איך הן מתמודדות עם החיים בישראל?
"יותר מכל חשוב להן החינוך. הן רוצות לשלוח את הילדים לגן ולבית-ספר ולדעת עברית. כולן לומדות כאן מרצונן על יהדות ועל המסורת של העם היהודי, ובכל יום שישי אנחנו חוגגים קבלת שבת. הן גם משתוקקות לצאת לעבוד, מבקשות ממני שוב ושוב שאנסה לסדר להן מקום עבודה. כל אורח שמגיע מקפיץ אותן, אולי יש לו חדשות מהבעלים שבכלא, אולי הוא יודע מתי יותר להן לצאת לעבוד".
עיניה של ריטה, שכבר ראו הרבה, מתלחלחות כשהיא נזכרת איך הגיע נציג הצלב האדום לבקר במקלט, והעניק לבנות כרטיסי חיוג טלפוניים שיפשרו להן להתקשר למשפחות שהותירו בסודן. החיוג התבצע דרך שוויץ, היא מסבירה, כדי שהשלטונות המקומיים לא ידעו שהשיחה הגיעה מישראל. "בבוקר שאחרי התקשרו אליי מחברת הטלפונים ואמרו לי שבלילה בוצעו שיחות לשוויץ בשווי של כ-1,000 שקל ", היא אמרת. "בהתחלה הייתי קצת המומה, זהו סכום מאוד גדול עבורנו. אבל אז הבנתי שהבנות האלו כנראה לא ייראו לעולם את מי שנשאר ממשפחתן. הן לא יכולות עוד לחזור לסודן, וכל מי שנשאר מאחור אבוד להן. החלטתי ש-1,000 שקל הוא מחיר פעוט עבור השיחות האלה".
- המקלט מתקיים הודות לתרומות בלבד ומפעיליו זקוקים לכל סיוע חומרי אפשרי: מוצרים לתינוקות כמו שמיכות, מצעים, בגדים, מיטות ועגלות; מייבש כביסה; צעצועים לילדים; וכן ספרים בערבית ובאנגלית וספרי לימוד עברית ואנגלית. לתרומות כיתבו לאימייל sigal@hotline.org.il
