הודו: ברכה מעכברוש קדוש

הודו היא ארץ של ניגודים, סתירות, חופש לכל צורות החיים, קנאות מטורפת וסובלנות דתית. גם מי שמכיר אותה שנים רבות יודע שהלא צפוי נמצא ממול, בסמטה, ליד הנהר. היא כל כך פלוראליסטית שיש בה מקום כמעט לכל מוזרות. היא עיכלה וספגה אל תוכה בעבר כל דת ורעיון. הבודהיזם היא איזו גחמה שיצאה מההינדואיזם, היהדות והנצרות נחשבו לעוד איזו כת אחת מיני רבות.

עד היום למשל מסתובבים בהודו מתבודדים יוצאי דופן שנקראים אגהורי. לפי אמונתם אין שום דבר טמא בעולם שהוא כולו ברהאמן (נפש היקום, האחד, הנצחי, שהכול בא ממנו וחוזר אליו) ולכן הם יכולים ואכן נוהגים לאכול בשר אדם, ושאר פיגולים וטמאים כמו צואת אדם וחיה. המקום החביב עליהם הוא סביב המדורות של שריפת המתים, המקום המסמל יותר מכל את הכחדת האני הגאה והמודע לעצמו. שם הם מבשלים את מזונם על הגחלים, מורחים את גופם באפר הנותר ולא אחת מתכבדים מהשאריות.

אבל לא עליהם אני בא לכתוב. פגשתי אותם במקומות שונים, פגשתי אפילו אמריקאי מטורף שנמנה על שורותיהם. שרדתי אותם. גם כשראיתי אחד מהם תולש מעט מאיבר המין של מת ולועס אותו במתינות.

נא להאכיל את העכברושים

מעט מאוד מקומות דחו והגעילו אותי. במובן הזה אולי אני גלגול של הודי ויש בי סובלנות לכל צורות החיים. אבל מקום אחד הוציא אותי משלוותי. הוא שעשע אבל גם הגעיל. הוא סיקרן אבל דחה. זה היה מקדש קארני מאטה (Karni Mata) או כפי שהוא מוכר יותר כמקדש העכברושים.

המקדש נמצא ליד הכפר דשנוק (Deshnoke), כ-30 קילומטר דרומית לעיר ביקאנר שברג'סטאן. הוא לכבודה של מיסטיקנית שחיה במאה ה-15 ולדעת מאמיניה הייתה אוואטאר (גלגול) של האלה דורגה. מסופר שיום אחד ירדה אל ממלכת המתים כדי להציל תינוק אבל זה כבר נולד מחדש. היא כעסה מאוד והודיעה לו שמאותו יום והלאה יפסחו המתים מבני הקסטה שלה על השאול, וייוולדו מיד מחדש כעכברושים.

אולי לא כל ההודים מכירים את הסיפור אבל האמונה הרווחת היא שהעכברושים הם גלגול של אנשים קדושים. ואם הם אנשים קדושים אז צריך לתת להם יחס מיוחד ונאות. מאות עכברושים מסתובבים במקדש. הודו היא מקום, כמו שהבן שלי אמר, שהדברים הגדולים הם קטנים (פרות, פילים) והקטנים גדולים (חרקים ועוד). מה זה מסתובבים? הם למשל מבלים שעות סביב קעריות גדולות של חלב לא מפוסטר, עם קרום, מוצצים בהנאה מרובה. אחרי כן הם רצים להסתובב לפני הצלם של הקדושה שם יש תמיד מאמינים שמפזרים להם גרעינים של חיטה.

בצד יש תזמורת הודית שמנעימה את זמנם עם שירי קודש. אחר כך הם רצים

 בין ועל הרגליים היחפות של המאמינים ושל התיירים הדפוקים שמגיעים. האמת היא שלמרות התפריט הדשן, העכברושים לא נראו משהו. הם בעיקר מרוטי שיער ונראו לי טרודים, כאילו הם סוחבים את הצרות של העולם. האמת היא שגם אני לא הייתי מרגיש בנוח אם כל כמה דקות היו מרימים אותי מהזנב ושמים אותי על ראש או גב של תינוק שחייב לקבל ברכה מעכברוש.

ולמדקדקים, ידוע הוא שהמאמינים היותר מחמירים לא שוכחים לאכול את השאריות שמותירים אחריהם העכברושים (לא ראיתי. חיכיתי. אבל הריח הכריע). לפי אמונתם זה מתכון בטוח לקארמה טובה. לא בטוח שבעולם הזה. אבל מה זה משנה.

• בואו לקרוא רשמים מסיורים קודמים של יגאל צור ברחבי סין ובעיר שנגחאי , בקמבודיה ובמקדשי אנגקור וואט , על נהרות וייטנאם ובהו צ'י מין סיטי , בארמונות-מלונות הודו  ובדלהי .