הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ספת הפסיכולוג

"המטרה שלנו היא להעמיק את ההבנה והמודעות לכיבוש ולמלחמה המתמשכת בין שני העמים, להתייחס לקונפליקט דרך עיניים מקצועיות ולהבין את משמעות המצב בו חברה שלמה מדכאת חברה אחרת", מרחיבה חברת הקבוצה דורית גורני, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. "למצב הזה יש השלכות חברתיות, אנחנו הופכים לחברה פחות סובלנית וחשופים לניכור ולדיכוי. הניתוק של החברה הישראלית ממה שקורה בשטחים גובה מחיר גבוה. גם אצלנו אנחנו נתקלים בתופעות של אלימות ודיכוי ועוולות כמו הלנת שכר - ושום דבר כבר לא מעורר קול זעקה. כל אלה מרכיבים מנגנונים של ניתוק".

"חלק גדול מהעבודה שלנו מתבסס על ההנחה ששתי החברות משלמות מחיר עקב המצב", מסכימה טובה בוקסבאום, פסיכולוגית קלינית החברה בקבוצה. "הדברים כרוכים אחד בשני, ונוכל להגיע להבנה רק אם נפעל כדי לקחת אחריות על מה שקורה כאן וגם על מה שקורה שם. אבל אני מאמינה שלנו, בתור כובשים, יש אחריות רבה יותר. באופן אישי יותר מייאש אותי לא לעשות דבר, ואני מרגישה מחויבות אישית לא להיות מנוכרת ופסיבית. לפעמים אנחנו זוכים לתגובות עוינות, אבל אי אפשר לעשות פעילות כזו בלי לשלם מחיר חברתי".  

"מפגש עם בני אדם שאין להם ממה לחיות". מחסום חווארה (צילום: רויטרס) 

חוסר אונים קיומי 

מאז החלו לפעול, חברי "פסיכואקטיב" ערכו סדנאות הידברות בין אנשי מקצוע יהודים וערבים בבית-הספר לשלום בנווה שלום, ובשיתוף עם המוסד החינוכי וארגון "חיוואר" מקלקיליה פיתחו קורס לסוכני שינוי ישראלים ופלסטינים מתחום בריאות הנפש. במקביל, הם סיירו בשטחים, ביקרו במחסומים המוצבים ברחבי הגדה וסייעו לתושבי כפר קדום בתקופת מסיק הזיתים, כשהם מגנים עליהם בגופם מפני התנכלות המתנחלים. בנוסף, הם מקיימים השתלמויות לצוותים מקצועיים בשטחים אותן מעבירים אנשי מקצוע.

לדברי בוקסבאום, המפגש עם הקולגות הפלסטינים "הוא גם מפגש עם בני אדם שחיים שם, בני אדם שאין להם בכלל ממה לחיות, ודאי לא תנאים להתפתחות מקצועית שלנו מובנים מאליהם". כך למשל במהלך אחד הסיורים ביקרו חברי הקבוצה במרכז טיפולי בגדה. "ראינו שאנשי המקצוע שם עושים מעל ומעבר כדי לתת טיפול", היא משחזרת. "מנהל המרכז תיאר איך אינו יכול לנהל סדר יום שגרתי. הוא אף פעם לא יודע אם יגיע לפגישה, וכך גם המטופלים שלו. כשהם כבר

מגיעים, כל מה שמעסיק אותם הוא מה שקרה בדרך ואיך יחזרו הביתה. מערך בריאות הנפש הפלסטיני, כך גילינו, למעשה מתמודד רק עם בסיס הפירמידה של הצרכים האנושיים. עם ההישרדות, עם העוני. מרשים לראות כיצד גם בתנאים האלה הם מצליחים לעבוד.

"תושבי הגדה חיים באופן טראומטי מדי יום", בוקסבאום ממשיכה. "היציאה לעבודה כמעט בלתי אפשרית, הילדים סופגים אלימות ומראות קשים, חווים אובדן ישיר ועקיף של קרובי משפחה ומכרים. פגשנו ילדים שבאופן יומיומי רואים איך הוריהם מושפלים במחסומים. הייתי עדה לחוסר אונים קיומי בו נתונים הפלסטינים, לכך שהאבטלה פוגעת במשפחה לגמרי. רבים מהם מדברים על תחושת ניתוק כי התנועה ממקום למקום קשה מאוד, ולכן אנשים לא זזים מהבית. אפילו כלה בוחרים מיישוב קרוב, כדי שלא יצטרכו לעבור מחסום בדרך אליה". 

בין זהות לאומית לזהות מקצועית

ד"ר יוסף נאשף, פסיכולוג קליני וחינוכי המתגורר ביישוב נווה שלום, הוא אחד מיוזמי הקמת הקבוצה. "המפגש שלנו הראשון היה סביב קונפליקט הזהות הלאומית והשפעתה על הזהות המקצועית", הוא מספר. "בדרך-כלל פסיכולוגים מתעלמים מהזהות הלאומית שלהם ובוחרים במסכה המקצועית, אבל הקונפליקט נכנס לחדר העבודה ומשפיע על העמדות שלנו. הוא משפיע על המטפל והמטופל, במיוחד במצב בו מרבית המדריכים יהודים ואילו המודרכים הם ערבים. במסגרת הזו רצינו להעלות את היחסים שבין רוב ומיעוט, שלרוב מפנים את הדיכוי".

על המפגשים שיזמו חברי "פסיכואקטיב" בין אנשי המקצוע היהודים והערבים לפלסטינים תושבי הגדה, הוא אומר כי "אני לא בטוח שזה ישנה עולמות, אבל בהחלט מעודד פעילות משותפת ומלמד אנשים משני הצדדים לבחור בדיאלוג.

בשנים האחרונות אין הרבה דיאלוג בין החברה הישראלית לפלסטינית, וגם דרך אנשי מקצוע כמונו הוא יכול להתרחב. ההשפעה שלנו אמנם מוגבלת, אבל במקום להתייאש כדאי שנהיה פעילים ונתרום מהידע המקצועי שלנו, שנוציא אותו החוצה ונשפר את המצב הפוליטי הקשה".

גם אם השפעתם מצומצמת, הפעילים דבקים במפגשים ובביקורים בשטחי הגדה. "אם אנחנו לא יכולים לפעול באופן ממשי, לפחות אנחנו יכולים לחלוק את מה שעובר עלינו", מסכם אחמד אמרנה, פסיכולוג תושב ג'נין ששמע על הקבוצה כשהשתתף במפגש עם ישראלים בעקבה והצטרף לפעילות. "המצב בג'נין גרוע", הוא מוסיף. "בכל לילה חיילים נכנסים לבתים וצועקים, רוב התושבים מובטלים וכשאין עבודה - לאנשים אין מה לאכול. המצב של כולנו מידרדר, ומבחינה פסיכולוגית יש לכך קשר ישיר למצב הכלכלי".