למדו את ילדכם להיות גיבור ולא קורבן
כתסריטאים בסרט החיים של הילד שלכם, מזמינה אתכם ענת לב-אדלר לנצל את יום המשפחה המתקרב כדי לספר לילדים - בדיוק בדרך הנכונה והמעצימה את סיפור חייכם, חייהם וחיי סבא וסבתא. זה הזמן לשים לב אם אתם מחנכים את הילד לחשוב "לקחו לי, דפקו אותי" או לחשוב "אני מאמין בעצמי"
כהורים, אנו נדרשים לאינסוף תפקידים – רגשיים וטכניים – מאוהבים ומסמני גבול ועד מאמנים לחיים ונהגים, ממורי דרך כמשל ועד מורי דרך בפועל ובין התפקידים החשובים חבוי לו גם אחד, די קריטי: תפקידנו כתסריטאים.
תודו שחשבתם שתסריטאים יש רק בהוליווד, או מקסימום באיגוד התסריטאים הלוחמני-מקומי, אבל החיים מגלים לנו, עם הזמן, שכל אחד ואחד מאיתנו הוא תסריטאי בכיר שכבר זכה באוסקר – הילדים שבחר להביא לעולם.
נרצה או לא, אנחנו הם התסריטאים שכותבים את סיפור חיינו וחשוב מכך – את סיפור חייהם של הילדים שלנו. הסיפור שיספגו מאיתנו הילדים שלנו, על חיי המשפחה ועליהם בתוכו, הוא זה שיקבע איזה מין גיבורים הם יהיו.
האם אתם גיבורים או קורבנות?
יום המשפחה המתקרב, לשעבר יום האם המתוק והנוסטלגי, מספק הזדמנות מצויינת לדבר על תפקידנו כהורים, בבניית הדימוי העצמי של ילדינו. בשנים האחרונות גוברת והולכת השפעתה של הפסיכולוגיה הנארטיבית, שבבסיסה היכולת שלנו לספר את סיפור חיינו.
נצלו את היום הזה כדי לבחון איך אתם מספרים – לעצמכם ולאחרים - את סיפור חייכם, ומתוך כך איך אתם מעבירים הלאה, לילדים, את סיפור חייהם.
בדקו את עצמכם: האם בסיפור החיים שאתם מספרים לילדיכם יש עוצמה וחזון? האם הילדים שלכם וגם אתם מוצגים כגיבורים של הסיפור או כקורבנות שלו? האם אתם מאפיינים אתכם ואותם כמוצלחים ונפלאים, כמי שזכו במתנה – מתנת החיים, או שאתם בוחרים להבליט דווקא את הקשיים, המהמורות והצדדים הפחות מוצלחים שלכם ושלהם?
האם מטבעות הלשון הרווחות בסיפור חייכם הוא "דפקו אותנו", "עשו לנו", "החיים קשים", "כולם נגדנו", או שמשובצים בהם דווקא אבנים טובות, יהלומי לשון ומילים מחזקות?
יוצקים את תבנית האופי
בעיני הילדים שלנו (עד גיל מסויים כמובן – גיל ההתפכחות), אנחנו האלוהים של החיים. אנחנו יודעי כל ויכולי כל, ואנחנו, כמו המינגווי, דוסטוייבסקי ועמוס עוז, קובעים את גבולות הסיפור, יוצקים את תבנית האופי של הגיבורים, חופרים את הרבדים, תופרים ומדביקים את הפאייטים של הדימויים.
האופן שבו נספר יום יום, באוזני, בעיני ובעיקר בלבבות הילדים שלנו, את סיפור חיינו כמשפחה ואת סיפור חייהם בתוכה, הוא שיחקוק על לוחות השיש של הנצח את הדימוי העצמי שלהם. אם הם ירגישו, מתוך הסיפור שיראו וישמעו לאורך החיים, שאנחנו באמת מאמינים בעצמנו, בהם, באורגניזם הזה שיצרנו יחד והוא יחיד ומיוחד בכל העולם – יגדלו להיות גיבורים של החיים.
אם יספגו וישמעו רק תיאורי קורבנות, טענות כלפי העולם ותחושות כישלון, יספרו לעצמם, על עצמם, סיפור של כשלונות והפסדים ויעבירו אותו הלאה, כמו תורה שבעל פה, אל הדורות הבאים.
גנרטור של חום
לא לחינם נאמר "ביתי הוא מבצרי". העולם בחוץ מלא קרבות קטנים, מלחמות גדולות, עימותים, תחרויות, הישגים, נצחונות, הבטחות – אבל הבית הוא נמל מבטחים. אל הבית חוזרים על מנת לארגן את המחשבות, להרגיע את הנפש, לטעון ולהיטען.
היפכו את הבית שלכם לבית מעצים ומחזק, לבית שהוא גנרטור ענק של חום, אהבה, איכפתיות, הקשבה, למבצר ענק שהילדים יתמגנטו אליו, כדי לחזור ולהיטען בכוחות מחודשים, בסיפורי גבורה משפחתיים, לקראת הסיבוב הבא, היום הבא, המפגש הבא עם החברים בכיתה, עם המורה במבחן, עם הילדים בחוג השחמט, עם החבר'ה מהתנועה.
אל הבית חוזרים כדי לקבל חיבוק, להתעצם, להיזכר כמה אנחנו יחידי סגולה, כמה אין עוד כמונו בעולם. למרות החסרונות, למרות חוסר השלמות. כי החיים אף פעם לא יהיו מושלמים, אבל הם לנצח יורכבו מפאזל של אינסוף רגעים מושלמים, ואנחנו צריכים רק לדעת לזהות את חתיכות הפאזל הללו, מנצנצות כמו פיסות זכוכית קטנות בלילה על כבישי האספלט השחורים.
סבא, סבתא וסבא רבא
איספו את הרגעים הקטנים והמאירים הללו, ובעזרתם הרכיבו את סיפור החיים המשפחתי שלכם. ויש גם צד פרקטי לעניין: כמאמינה גדולה ביכולת של סיפורים לבנות חיים וביכולת של החיים לספר את עצמם, מוקדש יום המשפחה אצלנו במשפחה לסיפורי הווי משפחתיים. הילדים שומעים על סבא רבא שלי, אליהו סמרה, שהיה במשך שש שנים ארוכות וקשות אסיר ציון בעיראק, לאחר שהואשם בעזרה למחתרת היהודית, ובהצלת חייהם של אינספור יהודים במחיר עינויים וסבל.
הם מתוודעים לסיפור ההגשמה של סבי וסבתי גילה ז"ל ומאיר בר-דוד יבדל"א, שהמשיכו את דרכי אבותיהם בתנועה הציונית, ניסוי לברוח לארץ באופן בלתי לגאלי, נתפסו, ישבו בבית הסוהר בעיראק, ולבסוף הצליחו לעלות ארצה, חיו במעברה והעמידו צאצאים לתפארת.
הם מדקלמים את סיפור הגבורה של סבא וסבתא שושנה ומרדכי אדלר, מראשוני קיבוץ "גשר" בעמק הירדן, שברחו מרומניה, עברו ברגל את הרי האלפים והגיעו באונייה רעועה מאיטליה לישראל, היישר לקרבות מלחמת השחרור, שם נלחמו, נפצעו והכל כדי להצליח ולהקים כאן משפחה ענפה.
וכשהעיניים שלהם מנצנצות, כמו פיסות זכוכית קטנות, נוכח התיאורים הצבעוניים שהם אינם שבעים מהם לעולם, אני יודעת שהצלחתי: הצלחתי לחבר אותם לשורשים, ורק כך תהיה הצמרת שלהם לתפארת. הצלחתי לחרוז אותם לנצח על שרשרת החיים.
- ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סודות של בוקר טוב
" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
לפנייה לכתב/ת 
