צילום דיגיטלי: הבדלי חשיפה בין החיישן לפילם

אור הוא שחור

שהאור נפל - המקום משחיר. היכן שהאור לא נפל, המקום נשאר שקוף.

אחרי תהליך הפיתוח ישנו תהליך עצירה (STOP) על ידי חומר העוצר את הפיתוח (אם נמשיך יתר על המידה, הכל ישחיר בסופו של דבר). המצב הרצוי מקובע על ידי חומר הקרוי קובע - פיקסר, בעגה המקצועית.

אם כן, מה קיבלנו בתשליל? היכן שנפל אור - האזור השחיר, ולהפך. בתהליך ההדפסה על גבי נייר מבוצעת פעולה זהה, ומשני היפוכים - מקבלים את הגוון והכיוון הנכונים. היכן שנפל האור התמונה בהירה והיכן שהיה פחות אור, או בכלל לא - התמונה התכהתה.

בעולם הפילם ישנו גם תהליך פיתוח הפוך, בו משתמשים בשקופיות. שם מקבלים ישירות את התוצאה הנכונה.

החיישן הדיגיטלי מגיב לאור בצורה דומה, והמידע שנקרא ממנו יוצר בסופו של דבר תמונה "ישרה" - בדומה לשקופית.

היכן ההבדלים?

ההבדלים הם בקצוות - באזורים הבהירים מאוד והכהים מאוד. לסרט צילום ישנה היענות לא ליניארית בקצוות, וזה נקרא Reciprocity failure - כשל ההדדיות. לחיישן דיגיטלי יש היענות ליניארית, כמעט כמו קו ישר.

לחיישן דיגיטלי וכן לפילם יש מה שמכונה טווח דינמי. מושג זה מתאר את המרחק בין הגוון הבהיר ביותר בתמונה לבין הגוון הכהה ביותר - שעדיין ניתן להבחין בהם בפרטים. ככל שהטווח הדינמי גדול יותר, ניתן "לדלות" יותר פרטים מהאזורים הבהירים מאוד ומבאזורים הכהים מאוד של התמונה.

הטווח הדינמי של חיישן דיגיטלי מצוי אי שם בין הטווח המוגבל יחסית של שקופית, לבין הטווח הגדול יותר של תשליל. אז היכן ההבדל? ההבדל נובע מכשל ההדדיות.

דולים פרטים מהאופל

בימי הפילם, גם אם התמונה היתה חשופה ביתר (הנגטיב מאוד כהה, התמונה מאוד בהירה) הרי שברוב המקרים, בתיקון חשיפה בשעת ההגדלה, הייתי מצליח להציל את התמונה. מאידך, אם התמונה נחשפה בחסר - התשליל היה מאוד בהיר והתמונה היתה כהה, לא יכולתי כמעט להציל את הפרטים שצללו באופל, לא חשוב כמה התאמצתי בחדר החושך.

הדבר נובע מהיעדר הליניאריות של תגובת הפילם לאור. הוא יכול לסבול חשיפת יתר, אך איננו יכול לסבול חשיפת חסר.

להלן שתי דוגמאות שממחישות את הסיפור. אלו שתי תמונות שצולמו בשנת 1973 במצלמת פילם מסוג ניקורמט FTN, ושתיהן מאותה סדרה.הדוגמה הראשונה - חשיפת יתר - התמונה התקבלה מאוד בהירה (תמונה 1). תיקון קטן בחדר החושך (או בחדר החושך הדיגיטלי) והנה, קיבלנו את כל הפרטים שלכאורה נשטפו באור יתר על המידה (תמונה 2):

ולהפך, תמונה שצולמה בתנאי תאורה קשים - בו מד האור של המצלמה הוטעה על ידי השמש השוקעת ורוב התמונה צללה לתוך אופל אינסופי (תמונה 3). כל הניסיונות שלי "להחיותה" ולדלות ממנה מעט פרטים באזורים הכהים (השיחים בצד הדרך, למשל) העלו חרס. השחור נשאר שחור. השביל הובהר, כי הוא מצוי באמצע תחום החשיפה, אבל השחורים צללו לאופל בלתי ניתן להצלה (תמונה 4):

הואיל וכבר אז ידעתי את המגבלה הזו, נקטתי בשני אמצעים פשוטים: האחד, נזהרתי מחשיפת חסר ככל האפשר. השני - הייתי בוחר בסרטים בעלי רגישות גבוהה יותר, שהם מדרך הטבע פחות קונטרסטיים. אין קונטרסט גבוה = אין "צלילה" לשחורים קשים. גם סוג הפיתוח משפיע על התוצאה, אבל לא זה נושא הדיון.

צילום דיגיטלי? היזהרו מחשיפת יתר

עם המעבר לעולם הדיגיטלי, שיערתי כי התוצאות תהיינה דומות, ונזהרתי מחשיפת חסר. למרבית הפתעתי, גיליתי שבפורמט הדיגיטלי, גם במצלמות ה-P&S מתרחשת דווקא תופעה הפוכה, וזו בגלל הלינאריות הגבוהה יותר של החיישן.

בעולם הדיגיטלי - חשיפת יתר היא אסון. אם התמונה "נשרפת", ואי אפשר כבר להצילה באמצעים פשוטים. מצד שני, אם ישנה חשיפה חסר, תמיד ניתן לדלות המון פרטים מהאזורים הכהים. הדלייה הזו עולה בקצת שלג (רעש אלקטרוני) אבל בהחלט ניתן להציל את התמונה.

הנה כמה דוגמאות. צילום מחול פלמנקו - בתנאי תאורה קשים הביא לתוצאה העגומה הבאה: תחושת התנועה והריקוד עוברת מצויין, אבל פני הרקדנית נחשפו ביתר - ולא ניתן להציל את התמונה בשום דרך.

מעשה כשפים

מאידך, ערב אחד הלכתי ברחובות בפרבר באמסטרדם - ועיני צדה משהו מוזר: מבנה שבחלקו הקדמי נראה כמו כניסה לכנסייה, ומאחוריו, מגן דוד גדול מאוד. (יותר מאוחר פענחתי את החידה - בית כנסת נטוש שהפך למקום תפילה נוצרי). כיוונתי את המצלמה - (Nikon CP990) וצילמתי. המצלמה הבזיקה, אבל המרחק היה גדול מדי. כשראיתי את התמונה בבית - רציתי מיד למחוק אותה: (תמונה 6) שנייה לפני המחיקה - החלטתי לנסות לטפל בה בפוטושופ. הבהרתי אותה - והנה - למרות קצת שלג קל, צצו כל הפרטים החוצה (תמונה 7):

ממש - מעשה כשפים. הנה עוד דוגמה - תמונה שצולמה במטרו במוסקבה (מקום יפהפה, שווה ביקור. כל תחנה - מוזיאון): (תמונה 8) הבהרה קלה - וכל הפרטים צצו בתמונה (תמונה 9).

משמאל: תמונה 8 מימין: תמונה 9 (צילום: יוסי קרמר)

דוגמה נוספת, רחוב מוסקבאי בלילה. מד האור הוטעה מאורות הרחוב וחשף בחסר: (תמונה 10) נגיעה קלה בתוכנה - וראו איזה פלא - כל הפרטים הופיעו בתמונה, אפילו האיש משמאל עם העגלה (תמונה 11).

את זה לא יכולתי לעשות בפילם. אם היה שחור - נשאר שחור. המסקנה - אם נצלם במצלמה דיגיטלית, ניזהר מאוד מיצירת חשיפת יתר (אלא אם אנחנו מתכוונים לכך) כי אם התמונה "נשרפת", כמעט ואין מה להציל. מאידך, אם צילמנו בקצת תת-חשיפה, לא נורא, ניתן להבהיר.

אסור להגזים בתת-החשיפה, כי ככל שנבהיר יותר את האזורים הכהים, נקבל יותר רעש אלקטרוני (שלג) שיהיה קשה יותר להסירו אחר-כך.

למעלה: תמונה 10, למטה: תמונה 11 (צילום: יוסי קרמר) 

פתרון אפשרי: שני סוגי חיישנים

היצרנים כיום מנסים להגדיל את הטווח הדינמי ולמנוע מצבים של חשיפת יתר. אחת המובילות היא חברת פוג'י, שפיתחה חיישן מיוחד עם שני סוגי קולטני אור: סוג אחד גדול ורגיש לתנאי תאורה לקויים, סוג שני קטן ולא רגישים, כדי למנוע חשיפת יתר. התוצאות עדיין לא מרשימות אותי יתר על המידה, אבל זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון. אין לי ספק שבשנים הקרובות תהיינה התפתחויות נוספות בכיוון הזה, נותר רק להמתין.

לאתר האישי של יוסי קרמר

הכתבה פורסמה ב-PC Magazine. לחצו כאן לרכישת מנוי במחיר הכרות. לחצו כאן לאתר הבית של PC Magazine