חופש

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

אנטארקטיקה בידינו

בפרק שעבר הותיר מאחוריו איליה סיסטר את האדמה היציבה של ארגנטינה ויצא במסע דרומה אל היבשת הלבנה. בפרק שלפנינו עורך לו מזג האוויר הארקטי קבלת פנים קרה, הוא פוגש פינגווינים שמתאמנים בקפיצות דולפיניות באפס מעלות, ולבסוף מונחת בארץ המובטחת אחרי מבצע מורכב

איליה סיסטרפורסם: 21.03.07 , 11:08

כמו בכל טיול מאורגן בעולם, גם הנוסעים לאנטארקטיקה מקבלים תוכנית טיול ערב יציאתם למסע. אולם בעוד שבטיול רגיל מהווה התכנית מסמך מחייב, הרי שבאנטארקטיקה היא משמשת כהצהרת כוונות בלבד. הסיבה לכך נעוצה כמובן במזג האוויר; מי שמכתיב את מהלך העניינים כאן בדרום, הוא לא סוכן הנסיעות וגם לא מדריך הטיולים, אלא אמא טבע בכבודה ובעצמה.

במובן זה, לא היה הטיול שלי יוצא מן הכלל. מזג האוויר הארקטי ערך לנו קבלת פנים מרשימה ונתן לנו טעימה קטנה משלל יכולותיו המגוונות עוד בטרם אפילו ראינו את אנטארקטיקה. יום שנפתח עם שמיים כחולים ובריזה עדינה מן הים, יכול היה להתפתח תוך דקות לתצוגה רבת צבעים של השמים, המשנים גוניהם מכחול לאפור תוך רגע קצר, במקביל לבריזה קלילה שהופכת למשב רוח אחוז אמוק במהירות העולה על 100 קמ"ש. כמובן שהחוקים באזור פועלים בשני הכיוונים, וכעבור שעה קלה יכול המצב לשוב לקדמותו.

מזג אוויר סוער. היום דווקא התחיל יפה (צילומים: איליה סיסטר)

קרב מוחות

לצוות האונייה גרם מזג האוויר כאב ראש לא קטן, שכן במזג סוער לא ניתן ל"הנחית" את האנשים על החוף. כזכור, במרבית המסע לאנטארקטיקה אנו נמצאים על ספינה גדולה המשמשת כבית, ומדי פעם מנחיתים אותנו על חופי היבשת באמצעות סירות גומי המכונות "זודיאק". הנחתות יבשתיות אלה הן לב ליבו של הטיול.

בכל יום מימי המסע התחולל קרב מוחות סבוך בין הצוות לבין איתני הטבע, כשכל אחד מהמשתתפים מנסה לנחש את הצעד הבא של היריב. באחד הימים, כשידו של הטבע הייתה על העליונה, היה צריך צוות הספינה למצות יכולותיו למקסימום כדי למצוא לנו חוף מבטחים.

בסופו של אחד הימים המטורפים ביותר במסע עלה בידינו לחמוק ממלתעות סערה שהתעקשה לשמש לנו ליווי צמוד, אך בלי שהגענו אל היעד הנכסף. כך נאלצנו לגמור את היום בסיור זודיאקים קליל במימי מפרץ התקווה (Hope Bay) הממוקם בקצהו הצפוני ביותר של חצי האי האנטרקטי. מפרץ יפהפה זה מוקף בקירות קרח אנכיים, המתנשאים לגובה עשרות מטרים ואשר השתקפות השמש מקנה להם צבע כחול. בין לבין משובצים מפלים ננסיים שמזרזפים לים את הקרח שהפשיר. בתוך כל היופי הפסטורלי הזה, מוצאים להם מנוחה גם עופות ים רבים (דוגמת יסעורים), שאחרי שעות רבות באוויר יכולים סוף סוף להחביא את ראשיהם בין הכנפיים ולנוח כמה רגעים.

קירות קרח במפרץ התקווה

וכך, שייטה לה ספינתנו במפרץ השלו. מסביב שחו פינגווינים שובבים שקפצו מתוך המים כדי לקחת נשימה של אוויר. מדי כמה דקות הופר השקט על ידי גוש קרח אדיר שהחליט להתנתק מקרחון האב ולבצע קפיצת ראש אל המים הצוננים. אם זאת לא אמא טבע אז מי כן.

האהבה באוויר (באנגלית זה נשמע יותר טוב)

היעד הבא במסע היה קוורוויל (Cuverville), אי קטן וקסום סמוך לחופי חצי האי האנטרקטי, המשמש בית לאלפי פינגווינים לבני אוזן (Gentoo Penguins). מיד כשנחתנו על האי הבחנו כי הפינגווינים מתייחסים אלינו בניכור. הסיבה לכך היא שעבור יצורים קטנים אלה, נובמבר (החודש בו נערך המסע) הוא חודש האהבה.

כשהתקרבנו מיוזמתנו למושבה נדהמנו לגלות מיצג מרהיב של משחקי אהבה וחיזור. חלק מהזוגות שרו שירי אהבה אחד לשני (לאוזן האנושית זה נשמע יותר כמו צופר מקולקל), זוגות אחרים עסקו ללא כל בושה בהבאת הדור הבא של הפינגווינים, ואילו היתר עסקו בצדדים היותר מעשיים של הקמת משפחה ונשאו אבנים על מנת להקים בית חם לגוזלים שבקרוב יבקעו לאוויר העולם.

פינגווינים. עסוקים בשעשועי אהבה

השמש זרחה לה, האוויר היה מלא באהבה ורק חמסנים (Antarctic skuas) ערמומיים שחלפו מעת לעת מעל המושבה הצליחו להעיב על האורגיה הפרועה של בעלי הכנף.

אנטארקטיקה בידינו

מאוחר יותר באותו יום הגיע הרגע לו ציפינו יותר מכל - נגיעה ראשונה ביבשת אנטארקטיקה. האירוע המכונן התרחש במפרץ ניקו (Neko Harbor), אתר מדהים ביופיו הכולל קרחון יבשתי עצום בצבע תכלת שנושק אל האוקיינוס הדרומי ומשיר גושי קרח גדולים וקטנים לעבר מפרצון מעוגל. השילוב בין הקרח לים מעניקים למפרץ מראה של מרבד כחלחל, עליו פוזרו בנדיבות אבקת סוכר וזרזיפים של קצפת לבנה.

הנחיתה התבצעה בריטואל הקבוע - ירידה אל החוף בזודיאקים (סירות גומי), כשאנו עטופים בשכבות עבות של בגדי חורף. ואולם הפעם הייתה האווירה בסירה שונה לגמרי. האנשים כמעט לא דיברו ביניהם, אלא רק החליפו מבטים מלאי ציפייה והתרגשות. התחושה באוויר הייתה שמשהו גדול עומד לקרות.

והנה, ממש בלי לשים לב, עלה חרטומה של הזודיאק על החוף וברקע נשמע צירוף המילים שהשתוקקתי כל כך לשמוע - "ברוכים הבאים לאנטארקטיקה". לעולם לא אשכח את הרגעים הללו, בהם אני, כאילו בהילוך איטי, מטפס מעל דפנות סירת הגומי ומניח את כף רגלי לראשונה את אדמת היבשת הדרומית בעולם. החלום היה למציאות.

סוף סוף אנטארקטיקה. מחליקים מן המציאות

את פנינו קידמה חבורה עליזה של פינגווינים, ששמחה למראה האורחים החדשים והתקדמה לכיוונינו בהליכה מצחיקה ומגושמת, דומה היו זאטוטים שזה אתה למדו ללכת וכעת הם רצים אל ההורים עם ידיים פרושות לצדדים על מנת לקבל חיבוק. אחרי שטיפסנו במשך כמה דקות על גבעה תלולה ומושלגת, לא הייתה דרך טבעית לרדת ממנה מאשר גלישה על הבטן או על הגב תוך השמעת קריאות קרב בשלל שפות. מבוגרים וצעירים כאחד.

נשארתם עם טעם של עוד? בשבוע הבא פוגש איליה סיסטר קורמורנים כחולי עיניים, סופג קצת קולטורה אנטרקטית, שט ב"מעבר קודאק" (מעניין למה קוראים לו כך) ונפרד מאנטארקטיקה במופע ראווה של השמש.

מי, למה, כמה ואיך?

טיול בסיסי לאנטארקטיקה שאורכו 10-12 ימים עולה כ-3,000 דולר לאדם בתא של שלושה (לא כולל טיסות). שיפור התנאים (למשל בתא זוגי או בודד) יקפיץ את תג המחיר בצורה משמעותית.