לקבור את מורשת שרון
כל ראש ממשלה מאז בגין ניהל משא-ומתן עם השכנים. אם אולמרט לא ילך שמאלה, הוא ילך הביתה
מזל שבגין ורבין עוד הספיקו. לפחות, יש לנו שלום עם מצרים וירדן. אילו היום היו מנהיגי שתי המדינות הללו מציעים להגיע להסכם עם ישראל, הייתה ודאי ממשלת אולמרט מוצאת תירוצים מדוע להשיב בשלילה. על איזה שלום הם מדברים - היה נשמע קול הזעקה המודלפת מירושלים - אלה הרי דורשים את גרגיר החול האחרון של סיני ופירוק כל היישובים, והאחרים עוד לא הביעו חרטה על תמיכתם בסדאם חוסיין. שלא לדבר על כוחם הגדול של המוסלמים הפונדמנטליסטים בשתי המדינות...
סיבות מדוע לא, תמיד קל למצוא. וזוהי, בתמצית, מורשת שרון, שאולמרט כל כך דבק בה: בשום מקרה אין להיכנס למשא-ומתן עם ערבים. אם ייכשל, חיצי האשמה יופנו כלפי ישראל, ואם יצליח - הרי המחיר הידוע מראש אינו שווה את התמורה.
כל ראשי הממשלה בשלושים השנים האחרונות ניהלו משא-ומתן, חלקם עם יותר מגורם ערבי אחד. כולם, עד שרון. בשנה הראשונה לכהונתו מסרב אולמרט להמשיך את דרכם של בגין ואפילו שמיר ונתניהו - כולם, מקמפ-דיוויד דרך ועידת מדריד ועד הסכם וואי - ניהלו שיחות עם שכינינו. כל ראש ממשלה שנבחר כאן בשלושים האחרונות הלך לאחר בחירתו שמאלה. או שאולמרט ילך גם הוא שמאלה, או שילך הביתה.
יכול ראש הממשלה לסכם עם האמריקנים ועם אבו-מאזן את העקרונות להסדר הקבע, כבסיס למשא-ומתן עתידי. הוא אינו צריך להתחייב עכשיו לסיום התהליך או ללוח זמנים ליישומו. בינתיים, תכנית מוסכמת כזאת רק תגביר את הלחץ על החמאס, תזכה לתמיכת העולם הערבי המתון ותיצוק תוכן לאותו אופק מדיני, שהכל מסכימים על חיוניותו.
סיכום העקרונות הללו הוא גם הדרך היחידה של ישראל לעגן את אותן אמירות עמומות של הנשיא בוש טרם ההתנתקות, בדבר קווי 67' ושיבת הפליטים. האינטרס הישראלי מחייב להגיע לאותן הסכמות בטרם יסיים הממשל האמריקני הנוכחי את דרכו. במקום להגיד "לא" לסורים, "לא" לסעודים, "לא" לאבו-מאזן ו"לא" לקונדוליזה רייס, יואיל ראש הממשלה לומר פעם אחת: "כן".
השותף הראשון שלו לאמירה חיובית יהיה הציבור הישראלי, אותו ציבור שכל כך לא אוהד עכשיו את ראש ממשלתו. אגב, אם אולמרט מחפש את היוזמה הסעודית, רק בלי חזרה לקווי 67' ובלי זכות שיבה - מוטב שיבדוק עם כמה משריו ועם כמה מהשרים הפלסטינים החדשים; הם חתומים על יוזמת ז'נבה.
הסקרים האחרונים כבר הוכיחו כי רוב העם תומך במשא-ומתן עם הפלסטינים, לאחר הרכבת ממשלת האחדות. הציבור חפץ בשינוי המצב הקיים, ומבין שאם לא נדבר - אין סיכוי שזה ייגמר. הענקת המנדט לאבו-מאזן לשאת ולתת עם ישראל, אשרור היוזמה הערבית בריאד והנכונות האמריקנית - הגדולה שבידידותינו - להגביר את מעורבותה, יוצרים הזדמנות שאליה נוכל רק להתגעגע בעתיד. קשה להניח שנקבל אי פעם ממשל יותר ידידותי, כזה שהסיכון להפיכתו לגוף לוחץ או כופה הוא קלוש. קשה להאמין שללא תקווה מדינית, לא יפנו הפלסטינים והעולם הערבי לייאוש ולתוצאותיו הרות האסון.
השלום יותר פופולרי מאולמרט. הממשלה הזאת יכולה להמשיך בדהירתה אל שפל התהום הפוליטי והאישי שלה. הבעיה, כמובן, היא שאת מחיר ההתרסקות נשלם כולנו. לאריאל שרון כולנו מאחלים כי יחלים וישוב לאיתנו. אך את מורשתו צריך לקבור, לפני שהיא תקבור אותנו.
הכותב הוא מנכ"ל יוזמת ז'נבה
השרוניזם נשאר
צילום: פלאש 90
מומלצים
