זהירות, זה יהיה קשה

"300", סרטו החדש של זאק סניידר ("שחר המתים" המשובח), מקנח בהצצה לקרב שבו 30 אלף יוונים חופשיים - מונהגים בידי עשרת אלפים ספרטנים - יוצאים להילחם בצבא פרסי המונה פי שלושה לוחמים. "יחס טוב עבור כל יווני", מסנן דיליוס שתום העין, העומד בראשה של מתקפה דיגיטלית פוטנציאלית נוספת, ואז מוסיף כי ניצחון במערכה הבאה עשוי לפטור את העולם החופשי ממשטרים רודניים המושתתים על מיסטיקה ויצעיד את כולם לעבר עתיד זוהר. חלפו עברו להם כ-2500 שנה וכעת אנו יכולים לבחון את נבואתו של דיליוס. מחד, האימפריה הפרסית, בהנהגתו של חשיארש הראשון (אחשוורוש) אכן לא השכילה להגשים את חלומותיו של דריווש הראשון ולכבוש לעצמה שטחים נרחבים גם באירופה. מצד שני, אנחנו עדיין רחוקים מאותו עולם נאור, נוצץ ומתקדם שהובטח לנו רגע לפני עליית הכותרות המדממות.

כמה רחוקים? עם "300" - אחד מלהיטיו הגדולים ביותר של ערש התרבות המערבית בשנה הנוכחית - חזרנו היישר לתקופתו של האדם הקדמון. ככלות הכול, על אף האדרת האסתטית המרהיבה שהוא עוטה על עצמו, "300", בכל הקשור למלאכת התסריט ולמסריו הפוליטיים והמיניים, הוא קולנוע ניאנדרטלי שמזכיר יותר מכל את ציורי המערות הפרהיסטוריים.

מתוך "300". קולנוע ניאנדרטלי

סניידר ואנשיו אמנם לא לועסים אדמה ויורקים על ידיהם או לחלופין משתמשים בעצמותיהן, שיערותיהן ודמן של חיות אומללות כדי לצייר ספקטקל צמא דמים וחסר שליטה, בשביל זה יש פיקסלים, אבל כמנהג אותם אמנים קדומים, גם אלה משתמשים במערת הצללים כדי להתמודד עם פחדיהם הגדולים ביותר. אז היו אלו חיות טרף מסוכנות וגורמים שמימיים בלתי מוסברים. ומה היום? סערות? שטויות. המלך ליאונידס אוכל ברקים לארוחת בוקר. פילים דוהרים? קרנפים שועטים? סתם חיות מגושמות. אז מה? מה כבר יכול להפחיד את האמריקנים, סליחה, את הספרטנים?

מזרחים, בעיקר פרסים - שאם לשפוט על-פי הסרט קיבלו את שמם בשל חיבתם לפירסינג, הומוסקסואלים - אתונאים פלספנים וחובבי נערים - ואנשים בעלי ליקויים גופניים ו/או מנטליים. אה כן, ואם עוד לא אמרנו, אלה הגיבורים שלנו, אלה האנשים שאמורים להצעיד אותנו אל עבר אותו עולם חופשי ומשוחרר.

תשדיר תעמולה לנחת המתחיל

"300" אולי מתהדר בכך שהוא יוצא נגד הדת בצורתה הפנאטית והפוליטיקה בגלגוליה המושחתים, אבל האלטרנטיבה שהוא מציע היא שמפחידה באמת. זהו עולם שנשלט בידי צבא של שטופי מוח שעוטים על בטנם כמות ריבועים שלא תמצאו אפילו ב-300 ספרי גיאומטריה – ותודה מיוחדת למכון הכושר של קלאב הוטל לוטרקי יוון. עולם של גברים שכישוריהם המילוליים המופלאים גורמים להם להשיב על שאלה פשוטה כמו "מה המקצוע שלכם?" בקריאות הייחום של ממלכת החי. עולם שבו כל אישה - ובהן גם האורקל שהיא נערה עירומה ומסוממת! - מתהדרת בפטמות זקורות. מה זה זקורות, כאלה שיוכלו להניק את אלף אומותיה של האימפריה הפרסית (גוטוס מילקוס?).

ובמלים אחרות, זהו יקום שבז לרגש, סולד מרוך ואוהב לאכול רק את הקשה. והמילה "קשה" לא נבחרה כאן באקראי. סניידר, המבסס את סרטו על הרומן הגרפי הנערץ של פרנק מילר, משתמש בכל תכסיס קולי (וד''ש לווגנר) וחזותי (ובתפקיד ה"בולט טיים" - ה"כידון טיים") על מנת להותיר את צופיו, בייחוד את הזכרים בקהל, קשים. והוא מצליח, כל-כך מצליח, עד שבסיום הצפייה אתם עשויים למצוא את עצמכם תרים אחר בחורה שדדיה מאיימים להתפרץ מן הטוגה שתשלח אתכם בנשיקה לטבוח את נציגיה של הקהילה הפרסית בישראל.

נכון יהיה לומר שמדובר בחברה הספרטנית ובאתוס שעיצב את פניה, ובכל זאת לא מדובר ביוצרים ספרטניים. וזוהי אחריותם של האחרונים - אם אלו לא רוצים שנהיה סבורים שיוזף גבלס חתום על התסריט ולני ריפנשטאהל על מלאכת הבימוי - להציע רגעים של אירוניה מפוכחת ומודעות עצמית. אבל "300" לוקח את עצמו ברצינות תהומית. לו רק היה מתבל את כל אותן סצינות מלחמה עוצרות נשימה - בייחוד הראשונה - באירועים קומיים שהופכים את המחשבה הספרטנית למגוחכת לא פחות מזו של הכובש הפרסי.

למרבה הצער, למעט סצינה מצוינת שבה נראה המלך ליאונידס נוגס תפוח על תל של גופות ומדבר על תרבות ונימוס, סניידר מוותר על הומור בשדה הקרב. וזה הוויתור המודע הזה שהופך את הסרט לחיזיון הביעותים שהוא. העין והאוזן רצות ממעשה ברוטאלי אחד לאחר, מנסות לעשות סדר בחזון הדמים שקורם ואז קורע עור וגידים על המסך עד שכבר לא נותר אוויר לנשימה. בסוף אנו נותרים עם התחושה שהתפלשנו בקדירה אפלה ודקדנטית שמכילה את כל חששותיו וסטיותיו של העולם המערבי. וחכו עד שתטעמו מהחאפלה. תיקון: האורגיה המזרחית שהתקין עבורכם סניידר באוהל של חשיארש, לקראת סופה של המערכה השנייה.

"300" עורר תרעומת עזה באיראן בשל האופן בו הוא מעוות את ההיסטוריה למטרותיו הנוחות. היה גם מי שטען שהסרט מנסה להכין את השטח לקראת פעילות עתידית של ארה''ב באיראן. ומה הפלא, הסרט באמת מרגיש כמו תשדיר תעמולה לנחת המתחיל.

ובכל זאת, מה שמניח בסופו של דבר את הדעת ואף מאפשר להגניב צחוק נוכח מופע הפלצות של סניידר זה שמבלי להרגיש - זאת בתיווכה של קריאה שובבה - ברח לו סרט חצוף במיוחד. זהו סיפור על גזע עליון שכל-כך פחד מחדירה של זרים והומוסקסואלים עד שהוא הקים מחנה במסדרון צר אופקים וסיתת חומה מדמו שכל מי שרק בא לקראתו. אך מה לעשות וגם בישבן המכווץ ביותר יש חור – זהירות ספויילר! - והספרטנים שלנו קיבלו את זה בסוף מאחור.