אילו היה לנו צבא יבשה מוכן וכשיר, ובראשו רמטכ"ל שהיה כבשה בגבעות דרום-לבנון בטרם הפך רועה לעדר של אלופים אומרי הן - המלחמה הייתה נגמרת אחרת, אפילו עם ראש ממשלה ושר ביטחון כאלה
פורסם:
10.05.07, 13:11
העדויות
בוועדת וינוגרד מחייבות הסתכלות חדשה על הדו"ח החלקי.
הוועדה מטילה אמנם את האחריות העיקרית לכשלי המלחמה על שלושה: אולמרט, פרץ וחלוץ, עם נטייה לחומרה לגבי הראשון. אבל מי שקורא בעיון ומשווה בין נוסחי העדויות המצונזרים, יסיק שמבין השלושה - הרמטכ"ל לשעבר הוא האחראי העיקרי, ועמו הפיקוד הבכיר של צה"ל.
אחריותו של הדרג המדיני לכשלי המלחמה מתבטאת במה שאפשר להגדיר כ"רשלנות תורמת" בתהליך קבלת ההחלטות: הממשלה והעומד בראשה לא טיפלו כראוי בעורף המופגז, והתבטלו בפני הרמטכ"ל הדומיננטי והדעתני מדי. אלה כשלים כבדים כשלעצמם, אבל אין הם משתווים בחומרתם לכשלי הצבא בכל התחומים הקריטיים: החשיבתי, התכנוני והמבצעי.
מי שמפנה אצבע מאשימה, אולי מבלי להרגיש, כלפי הצבא וכלפי עצמו - הוא דווקא דן חלוץ. מהדברים שאמר בעדותו מתברר שתוכנית המערכה השגויה שלו לא נבעה מביטחון-יתר ביכולת לנצח את חיזבאללה באמצעות הפעלת כוח אווירי בלבד, אלא מפני שמראש לא חשב על ניצחון במושגים צבאיים כמו הכרעה והבסה. הוא שאף לכונן סדר חדש בדרום-לבנון ("הסדרה", כפי שהוא מצוטט בפרוטוקול) באמצעות מהלך מדיני-צבאי משולב, שהעיקר בו הוא המרכיב המדיני.
המהלך הצבאי, לשיטתו, נועד רק לסייע לעצב את זה המדיני בזירה
עדות הרמטכ"ל
"צה"ל הפך שק חבטות" / עמרי ליבנה
דן חלוץ אמר בעדותו כי גורמים רבים מדי "הסתכלו כלפי מעלה" במלחמה - במקום לקחת אחריות בעצמם. הוא רמז כי העובדה שפרץ עמד בראש מפלגה גזלה ממנו זמן וקשב. ומה על הרקע האווירי?
הבינלאומית, ברוח ההסדרים שרוצה ישראל. להשגת יעד זה, לפחות בהתחלה, די היה בהפעלת כוח אווירי. בעניין זה לא היה חלוץ שונה מקודמיו ברק ושחק, שיצאו ל"דין וחשבון" ו"ענבי זעם" כדי להשיג יעדים דומים. אבל אשמתו היא בכך שהוא כבר הכיר את לקחי המבצעים הללו, שלא השיגו את מטרתם, ואף לא חשב שעליו לתת מענה להפגזת העורף - שידע כי תבוא.
אגב, במה שנוגע להערכת יכולותיו של הכוח האווירי, עולה מעדותו של חלוץ, על אף ניסוחיו המפותלים, שהוא העריך נכונה מה אפשר ומה אי-אפשר לעשות באמצעותו. כזרז לפעילות מדינית, זה הספיק לדעתו. כשנוכח בסוף המלחמה שטעה גם ביחס ליכולת להשיג הסדר הולם באמצעות החלטת מועצת הביטחון, הציע לפרץ ולאולמרט את המהלך הקרקעי "שינוי כיוון 11", השנוי במחלוקת. אולמרט ופרץ, כמו תמיד, קיבלו את דעתו.
במקום להיות מפקד עליון של צבא, המתרגם את הנחיות הדרג המדיני ליעדים ומשימות, עיצב חלוץ את הנחיות הדרג המדיני והכין תוכנית צבאית גמישה, שתגשים את זו המדינית שעיצב. אחריותו של הדרג המדיני לכישלון מתמצה בכך שהניח לו לעשות כעולה על רוחו.
לא סיפק את הסחורה
נתון מפתיע אחר הוא שכל השלושה מסכימים ביניהם, שאילו הפעולות הקרקעיות המוגבלות במארון א-ראס ובבינת ג'בייל היו מצליחות - המלחמה הייתה מסתיימת בהישג ברור לישראל. אולמרט אומר כמעט במפורש שהצבא לא סיפק את הסחורה; פרץ רק רומז לזה. וחלוץ - הוא מסכים עם שניהם, אבל מגלגל את האחריות לכישלון כלפי מטה. הוא לא מצביע במפורש על אלוף פיקוד צפון, על מפקדי האוגדות והחטיבות, אבל אומר שמפקדי השטח לא גילו "נחישות, יוזמה ואחריות" באותם קרבות קרקע ראשוניים, שלמעשה - סימנו את ראשית הכישלון הישראלי במלחמת לבנון השנייה.
ממצא נוסף הראוי לתשומת לב הוא העובדה, שמיד אחרי חטיפת גלעד שליט שואל אולמרט במפורש את הרמטכ"ל, אם צה"ל מוכן וערוך לסכל חטיפת חיילים בצפון - ואם הוציא התרעה. חלוץ משיב בחיוב על שתי השאלות. היום אנו יודעים שראש הממשלה קיבל מידע לא מדויק - בלשון המעטה - בעניין קריטי זה. יתרה מזאת: המידע נמסר לו בנוכחות קצינים בכירים, שידעו את המצב לאשורו, ואיש מהם לא טרח להעמיד את השניים על טעותם. לראש הממשלה לא היו אמצעים לבדוק את המידע שמסר לו הרמטכ"ל; חלוץ יכול היה לבדוק, אך לא עשה זאת.
השורה התחתונה העולה מהעדויות היא שהצבא פישל, ובעיקר לא סיפק את הסחורה. ואילו אולמרט, פרץ והממשלה כולה הלכו אחרי חלוץ כמו כבשים אחרי רועה (שוב צדק חלוץ שאמר שכדי
להיות רועה לא צריך להיות כבשה). מדוע אם כן מייצרת ועדת וינוגרד בדו"ח הביניים שלה את הרושם שאולמרט הוא האחראי העיקרי לכשלים? הסיבה העיקרית לכך היא גישתה המערכתית-משפטית: הוא העומד בראש הפירמידה השלטונית שקיבלה את ההחלטות - לכן הוא האחראי הראשי בפני הציבור לכישלונות ולמחדלים. אם לא היו לו הכישורים והידע לבקר את הצבא ולבדוק אותו - הוא לא היה צריך להיות ראש ממשלה. אם ההחלטות שקיבל היו שגויות ופזיזות - האחריות להן היא שלו לבדו, ואין זה בכלל משנה אם הרמטכ"ל הוליך אותו באף. כנ"ל לגבי פרץ.
מנקודת ראות צרופה של סדרי שלטון מתוקנים - זו גישה לגיטימית. מגרעתה היא שהיא מעוותת את התמונה ויוצרת את הרושם שאם הייתה לנו הנהגה פוליטית מוכשרת ומנוסה יותר, הכל היה נראה אחרת. הצגה כזו מציגה את הצבא כקבלן ביצוע זוטר ונותנת לו, במשתמע, שחרור מסוכן מהתפקיד המכריע שיש לו - ויהיה לו תמיד - בעיצוב ובביצוע החלטות הנוגעות לביטחון הלאומי. מהעדויות בפני ועדת וינגרד עולה בבירור שאילו היה לנו צבא יבשה מוכן וכשיר, ובראשו היה ניצב רמטכ"ל שהיה כבשה בגבעות דרום-לבנון לפני שהפך רועה לעדר של אלופים אומרי הן - מלחמת לבנון השנייה הייתה נגמרת אחרת, גם עם ראש ממשלה ושר ביטחון כמו אלה שיש לנו.
