ויש גם סרטים

אם אני משחזר נכון את פרטי התוכנית, זה הלך בערך כך: אני מגיע עם איזבל אדג'ני (לטובת קוראינו הצעירים - משהו כמו אנג'לינה ג'ולי של האייטיז) לפגישת המחזור בתיכון שלי וגורם אגב כך לצער ועצבות רבה בקרב כמה מאלה ששברו את לב הנעורים שלי.

ערן קולירין ומפיק הסרט, אילון רצ'קובסקי. משחקים ב"זהה את מי אתה מכיר"

השבוע, בדרך חזרה ממדידות החליפה שלי, חשבתי קצת על זה, שדווקא היום, כשהסרט שלי כבר התקבל לפסטיבל קאן, אני מגיע אל כל מסיבות החשק והסמים האלו עם אשה וילד קטן ומתוק ועל איך שהמוטיבציה הראשונית שלי לעשיית קולנוע התחלפה לה היכן שהוא בדרך לטובת סיבות אדיוטיות כמו ביטוי עצמי או סתם התרגשות שאני חש מחיבור טוב בין שני שוטים. ככה זה. כותבים סיפור על אהבתנו הראשונה ושוכחים אותה בדרך.

בכל מקרה, אני לא בטוח מה הייתי עושה בכל האורגיות שהייתי מוזמן אליהן. קוקאין בטח יעשה לי אלרגיה כמו כל שאר הדברים שנכנסים לי דרך האף ואין לי מושג איך לובשים טוגה. עדיין לובשים טוגות באורגיות? או שזה חלף עם הכיבוש הפרסי? מי יודע, החיים האלה הם חידה גדולה ותמירה.

הדבר השני שהבנתי לגבי תוכנית ה"מצא לך כוכבת קולנוע" שלי היה שכדי לממש אותה הייתי כנראה צריך להגיע לכאן הרבה יותר זקן. באופן מוזר, כפי שעולה מהשתתפות בקוקטייל הפתיחה החגיגי אתמול, דוגמניות צעירות נמשכות כאן בעיקר לגברים כבני שמונים עם פאה בעוד שנשים מבוגרות מתלוות דווקא לנערים עם רקע עברייני קל.

אני, מצידי, התלוויתי לאירוע הפתיחה אל איילון וקובי המפיקים של הסרט שלי. כמו כל חבורת נערים בתולה העברנו את הזמן בעיקר במשחק "זהה את מי אתה מכיר" (לא הרבה – ניתקנו את הכבלים לא מזמן ונשארנו רק עם הערוץ הראשון, אני יותר חזק כרגע בבבראנז'ה הדתית לאומית).

אחת שבכל זאת זיהיתי הייתה קשורה לפרסומת לשמפו. שמתי לב שהיא עושה את התנועה הזו עם השיער, מן סוג של הנפה שלו לאחור, גם סתם כך תוך כדי דיבור, כך שיכול להיות שזה טורט ולאו דווקא הנחיית במאי.

איילון ניהל שיחה קצרה עם וונג קאר וואי, כשהאחרון נתקל בו מאחור וביקש את סליחתו. איילון סלח. הבחור חובש משקפי שמש בשתיים עשרה בלילה באמצע קוקטייל, אי אפשר לצפות ממנו לראות את הדרך.

סרטים לפי הקילו

בין לבין ובינתיים, הייתה לנו הקרנה סגורה לבעלי בתי קולנוע של סרטים אמנותיים, האולם היה מלא והתגובות היו מצויינות. מה שאומר שהסרט יזכה כנראה להפצה רחבה מאוד בצרפת. המפיץ הצרפתי שלנו היה בעננים. כך שצריך להחזיק אצבעות.

מידת ההפצה של הסרט בעולם שמחוץ לצרפת לעומת זאת, תיקבע בשוק הסרטים המתנהל במקביל לפסטיבל. מבוך ענק ואין סופי של ביתנים (באסטות עם מסכי פלזמה), שבהם פשוט מוכרים וקונים סרטים, כלומר מוכרים פוסטרים, או יותר נכון מוכרים סרטים לפי הפוסטר ולפי הקילו ולפי המחיר. בפארפראזה על מדריך הטרמפיסט לגלקסיה הייתי אומר שזו סוג של מערבולת פרספקטיבה טוטאלית. הפוסטר של הסרט שלך בשוק הזה בין מיליון פוסטרים אחרים, שנים של עבודה ואתה מגלה שאתה עוד עגבנייה בערימה.

בזמן שתעיתי בנבכי השוק, מחפש את דרכי החוצה, חשבתי על הקשר שבין כל זה לבין קולנוע. התשובה להרהורים הקיומיים האלה הגיעה קצת יותר מאוחר בערב. לפני סרט הפתיחה עם ההקרנה של הסרט הקצר של דיוויד לינץ' שנעשה במיוחד לכבוד שישים שנה לפסטיבל. שש דקות. תמונה של אולם קולנוע ריק ובתוכו מסך קטן נוסף. דמות של איש בפינה השמאלית התחתונה, אולי סדרן, וזוג מספריים שמונח, או שנשכח באמצע החלום, על גבי התמונה. ברקע נשמעות פיסות קטועות של דיאלוג עד שלפתע. רגע של עצבות והחמצה. "היא הייתה יכולה להיות רקדנית", אמר האיש בפס הקול. הכינורות ניגנו.

בין השטיח האדום לתיקתוק המצלמות לחליפות הטוקסידו והפפיונים (מישהו יודע איך לובשים אחד? אני צריך עזרה) מוקרנים כאן סרטים. בביתם הגדול והאוהב.

עד הפעם הבאה אתם יכולים להיכנס לאתר של ביקור התזמורת וכמובן לקשר אותנו ל"סמול הסהרורי" בתגובות.