הכול מתחיל ונגמר בכסף?
אין מה לעשות - יש קשר ישיר בין המצב הכלכלי במשפחה לבין התפתחותו של הילד. בטח יכולתם לנחש את זה לבד, אבל יש גם מחקרים שמוכיחים את זה. הפסיכולוג גיל ונטורה עם בשורות רעות, אבל גם טובות. מה שתבחרו
"ונטורה, שנביא עוד בירה?" הוא לא ממש חיכה לתשובה. רק הניח שישיה מזיעה מהמקרר על השולחן שבינינו. הקטנטונת שלו נהגה בנו הפעם במידת הרחמים ונחרה בתינוקית חרישית בעריסה. האיש הזה, חבר שלי, העלה על פניו ארשת חדשה שעוד לא ראיתי אצלו. מודאג.
"אמרת עוד ילד, אמרת עוד כסף. בחייאת ונטורה, לא צריך לטחון יותר מדי פסיכולוגיות על זה. הכל מתחיל ונגמר בזה, אל תתיפייף".
"אה, תראה...", ניסיתי להגן על הנבחרת של פרויד באופן צולע. "זה לא רק הכסף נטו, יש גם...".
"עזוב, עזוב שטויות, חתך אותי בישראלית מאצ'ואיסטית. עם יד על הלב, תגיד לי אתה: מאז שנולדו לך הילדים, על מה אתה חושב יותר, עם זמן מדוד על השעון – על סקס או על כסף?"
זה היה הזמן הנכון לשתוק ולמלא פי בירה. תירצתי לעצמי שעכשיו נכון "להקשיב ולהכיל" (בעברית פרוידיאנית קוראים לזה "רציונליזציה"). אבל אין אפס, הוא סגר אותי בפינה.
כשניווטתי את הבראבה החבוטה חזרה הביתה, העליתי בזיכרוני את כל אותם פעמים שאני והסטודנטים שלי הלכנו מכות בשאלה עד כמה מעמד כלכלי באמת משפיע על התפתחות הילד, וקיוויתי בשבילו שאולי הפעם, רק הפעם, הם צודקים הרבה יותר ממני.
סטטיסטיקה ומחקרים
איכשהו, בטורים האחרונים שלי, מילכדתי את עצמי בעמדת מנפץ האשליות, ואני לא ממש מת על זה. גם כשמדברים על הדרך בה כמות המצלצלים בבנק מעצבת את ההתפתחות הרגשית והשכלית של הילד אני לא יכול להיות איש בשורה בכל מאת האחוזים, אבל אם תישארו איתי עד הסוף, אני נשבע לפתוח צוהר קטן של אופטימיות. הסטטיסטיקה קיימת – אבל גם האפשרות לנצח אותה בנוק אאוט.
ראשית, בואו נשים את הנתונים על השולחן. לא יעזור בית דין ולא יעזור ביל גייטס: למעמד הסוציו-אקונומי של המשפחה יש קשר ישיר וחזק להתפתחותו התקינה של הילד, ואינסוף מחקרים שהתבצעו על אלפים רבים של משפחות בכל אתר על הפלנטה משחזרים את המגמה הזאת. זה מקומם, זה מטריד וזה בעיקר לא הוגן. נקודת המוצא שלנו תהיה לשאול "למה?"
השאלה הזו נשמעת דבילית והיא מזמינה גם תשובה... דבילית: "למה? ברור למה! יותר כסף לצעצועים, לבתי ספר פרטיים, לביגוד, לבילויים. מה, לא ככה?"
אז זהו, שלא.
העובדה שתחתל את הילד בחיתולים של ורסאצ'ה ותוליך אותו אל גינת המשחקים בעגלה מתוצרת פרארי לא ממש תדגדג להתפתחותו הנפשית. אנחנו לא מדברים על ההשפעה הישירה של הכסף. אנחנו מדברים על ההשלכות הפסיכולוגיות שלו.
א. יותר מצוקה נפשית
הורה מוטרד הינו הורה פחות טוב. כסף (או היעדר כסף) מהווה את אחד מגורמי הלחץ הראשיים בעולם המערבי. לא צריך מחשבון כדי לעשות פה את האחד ועוד אחד. הגעתו של תינוק חדש לחיק המשפחה מזניקה מעלה את מפלס הלחצים המוטל על ההורה.
מכאן יתחיל תרגיל מעניין במתמטיקה נפשית: אם נסמן את מצוקתו של ההורה ב-X, הרי שמעמד כלכלי איתן יכול לאפשר אמצעי תמיכה רבים (זמינות גדולה יותר של גורמי סיוע מקצועיים ומשפחתיים, שחרור מהצורך לעבוד לתקופה ארוכה ואפשרות להפנות את עיקר המשאבים הנפשיים לגידול הילד). X יורד ויורד, לא לרמה אפסית, אבל לפחות לרמה נסבלת.
מאידך, כאשר הצרכים של הרך הנולד מתווספים לקופת הצרכים של משפחה קשת יום, חוסר הוודאות, העייפות והחרדה מכפילים את עצמם. X הופך ל-X בריבוע. המשוואה הכואבת הזו היא מנת חלקם של רבים, רבים מדי. התוצאה הנפשית הבולטת של כל העסק הזה היא כמובן שיעורים מבהילים של דיכאון בקרב הורים.
ב. פילוסופיית גידול הילדים שונה
רחוב מסחרי הומה. אמא עטופה בשלושה זאטוטים מתנהלת בכבדות עם ערימת מצרכים. אחד הילדים מתרחק קצת, מהופנט אל כרזת ספיידרמן באחת החנויות. האם מזנקת אחריו אוטומטית, תולשת אותו מחלון הראווה במיומנות שלא היתה מביישת ענקי רוח כמו ז'אן קלוד ואן דאם וסטיבן סיגל, וצווחת עליו בכל שלל הדציבלים שבריאותיה.
שמתם לב שהסיטואציה הזו נפוצה יותר באיזורים שדרומית לשכר הממוצע? אתם לא לבד. מחקרים מראים שהדגשה על ציות לסמכות ההורית, משמעת נוקשה ופיקוח הדוק על הילד, בולטים הרבה יותר במעמדות נמוכים.
האלמנט הטראגי כאן הוא שאותן שיטות חינוך הינן האסטרטגיה הנבונה ביותר של הורים במאמציהם להגן על הילד משלל הסכנות שהוא חשוף אליהן באותן סביבות. טיפוח הסקרנות והעצמאות, אלמנט חיוני בכל שלבי ההתפתחות, קשה יותר להשגה תחת הסגנון ההורי הזה.
לא אחת אני נזכר באותה עיר שבה התגוררתי עם אהבת חיי, בשלב הטרום תינוקי של חיינו. אכן, זו היתה עיירה עתירת קסם אותנטי-אוריינטלי, אבל פינוי אשפה ואינסטלציה עירונית ראויה לא נמנו עם מעלותיה. מאפיינים אלו, בשילוב היריות התכופות וזעקות הנרקומנים שקישטו את לילותינו, שכנעו אותנו בכל יום שעבר, שאת הכפלות ה-DNA שלנו כדאי שנבצע במקום אחר.
ג. הערכים שונים
מה אתם מאחלים לילד שלכם? שינהל עסק משגשג, שימצה את כישוריו עד למקסימום, שיחתור אחר האושר ללא ליאות? אכן שאיפות נאצלות, וגם הן, וצר לי אם אני נשמע קר לב, הן פונקציה של מעמד.
את ילדותי בעיר עכו העברתי בצל החלום הרטוב הפופולרי ביותר בשכונה – שתהיה לילד עבודה ממשלתית. חם. בטוח. נוח. באותם ימים רחוקים, למילה "קביעות" היה יותר סקס אפיל מאשר לבראד פיט. בית הספר הממלכתי היה אולי השופר הרשמי של הידע, אבל את ספר ה"עשה ואל תעשה" של החיים קיבלנו, באופן סמוי והיישר למחזור הדם, מכל הדמויות שליוו את ילדותנו בבית ובשכונה.
בשורה תחתונה – היו לי ציונים גבוהים באנגלית, שלטתי בהיסטוריה של בית שני, אבל עד הצבא לא הכרתי את האופציה לעבוד כעצמאי. חייתי בעולם של שכירים שציוונו לקחת את התלוש, אבל לא את היוזמה.
ערכים תרבותיים שמכתיבים את הציפיות של הילד מעצמו לא צפים להם באוויר החופשי. הם נדבקים לדמויות החיקוי שלנו, נמסרים לנו על שולחן השבת, מעטרים כל מילת שבח או נזיפה של אמא ואבא – ואנחנו פותחים עיניים גדולות, ומפנימים.
ד. הפטישים שמנפצים את תקרת הזכוכית
הפסיכולוגיה שהכניסה אותנו לבוץ, גם תוציא אותנו משם. כזכור, אמרנו שלא הכסף מדבר, אלא התרגום הפסיכולוגי שהאדם נותן לו. כאן בדיוק המקום לצטט לא מעט מחקרים אופטימיים שהראו שלמרות שלהכנסה המשפחתית יש קשר חזק להתפתחותו של הילד, הרי שלאווירה ולעידוד בבית ההורים יש משקל גדול בהרבה.
במילים אחרות – אפשר להעניק לסטטיסטיקה המדכאת שציטטנו לפני כמה פיסקאות בעיטה אדירה בישבן, אם הופכים את טיפוח הסקרנות ומיצוי הפוטנציאל של הילד לערך ראוי בסולם העדיפויות המשפחתי.
זה עולה לי בדמים להודות בזה, אבל לפעמים הפולנים צודקים לגמרי – אם תדחוף אותו קדימה, הוא יוכל להגיע רחוק יותר. הרבה יותר.
ונאמר אמן.
- גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לטורים נוספים של גיל ונטורה: