השגריר כובש את ירושלים

מהרגע שמרטין נחת בדירתי והתנחל בה כטרמיט עיקש, שני שעוני עצר החלו לתקתק לאחור: הראשון הוא, כמובן, עד שהוא יעוף קיבינימט בחזרה לקנדה. והשני, בלתי נמנע עוד פחות, עד שהוא יגיד את המשפט "טוב, אבל חייבים לנסוע לירושלים, לא?"

אודה ולא אבוש: הפעם אחרונה שהייתי בירושלים, מרבית תושביה עדיין היו יבוסים, ועל הכותל היו עדיין פיגומים ושלט "גמר פרויקט משוער: אפריל 512 לפנה"ס". מסקר שעשיתי בין חבריי התל אביבים, גליתי שאני לא היחיד. תל אביבים רבים מדירים רגליהם מרחובותיה של בירתנו הנצחית (ובנצחית אני מתכוון עד שאחמדיניג'אד יירדם בטעות על הכפתור האדום).

הסיבה לכך היא כמובן התודעה הכוזבת בה חיים התל אביבים השאננים: הם בטוחים שכל העולם מאוכלס באנשים כמוהם. אם תעביר את כל ימיך במתחם ארלוזורוב-אבן גבירול-אלנבי-הים, ולא תוציא, כמו שאומרים, את הפיצקעלע החוצה, אתה עלול לחשוב שכל אוכלוסיית העולם מורכבת מאנשים שכשהם אומרים 'קפה' הם מתכוונים ל'הפוך', עובדים במשרדי פרסום, לא מפספסים שיעורי ספינינג במכון ומחבבים סרטים של אנטוניוני.

שכונות עם שמות של מכשירי עינויים

היבוסים כבר עזבו? (צילומים: אמנון פיקר)

מכל האמור לעיל בהיר ונהיר שאני לא המועמד המתאים להדריך את מרטין בין סמטאותיה של עירנו הקדושה. ולכן גויס למשימה מי אם לא פיקר, ידידי הירושלמי, מיודענו מפרק ב'.

יהודי ירושלים מתחלקים בחלוקה גסה לשניים: אוהדי בית"ר ואוהדי הפועל. על אוהדי בית"ר אין זה המקום להרחיב. נכון, גם אני מכיר אוהד בית"ר אחד שקורא קפקא, מאזין לשופן ולומד סוציולוגיה, ואני במקרה גם יודע שכל שבוע הוא אוכל מכות ביציע המזרחי בטדי. אוהדי הפועל (ירושלים בכדורסל, להדיוטות), הם טיפוסים מזן שונה: יותר מכל הם מזכירים קיבוצניקים, כשההבדל היחיד בין שני המינים היא הכיפה בתא הכפפות. פיקר הוא מהזן השני.

יותר מסוכן מבונקר תחמושת בצ'צ'ניה

כאן כל אבן יודעת לספר סיפור גבורה אחר

חנינו במרכז העיר והתחלנו להסתובב. גן העצמאות, שבלילה הופך למערבולת של נרקומנים, מחטים ושברי בקבוקים, חייך אלינו בירוק של דשא ובוורוד של פריחה. בנחלת שבעה הראה לנו פיקר פאבים נחבאים בסמטאות אשר קירותיהן מדיפים ריח מתקתק של נרגילה וחמצמץ של בירה. בכיכר החתולות (במלעיל), שהייתה הפעם ריקה מאדם ומדוכנים, השתעשענו עם האפקט הקולי המוכר לתושבי העיר, שאיתו הם מרשימים תיירים משתאים (ואכן התרשמנו).

ככר ציון המפורסמת נראתה שלווה, אפילו פסטורלית בדרכה. לי באופן אישי היו חסרים שם ההמון המשולהב, תמונות של רבין עם כאפייה וארונות קבורה, אבל אני מניח שזה עניין של טעם.

משם הוביל אותנו פיקר אל צומת הרחובות הסואנת יפו-קינג ג'ורג'. "כאן, לפני 5-6 שנים", הסביר לנו פיקר, "היה זה דונם האדמה הכי מסוכן בכדור הארץ: יותר מבונקר תחמושת בצ'צ'ניה, יותר מטיולית של חיילי מארינס במוגדישו". פיקר הפליג בתיאורי פיגועים, והמליץ על עוד כמה אתרים מדממים בעיר ("אין כמו צומת הגבעה הצרפתית לאיזה טבח עליז של אחר הצהריים").

פתרון אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה

משם, איך לא, המשכנו אל העיר העתיקה. פיקר הוליך אותנו מסמטה לסמטה והפליג בתיאורים ומעשיות משל היה יוסי בנאי על אקסטזי. מרטין התרגש, "ככה דמיינתי את ירושלים". הוא הסתובב בין הדוכנים כבמתוך חלום, מישש צעיפים ורוכלים, התמקח על פירות יבשים וקפה, וקנה ספלים ארמניים עתיקים אורגינלים, שאין שום סיכוי שיוצרו לפני שבוע באיזה סווטשופ בחברון.

לא הרחק מכנסיית הקבר מרטין נעלם לנו. חששנו שהוא צעד בטעות אל תוך הרובע המוסלמי, וכבר דמיינתי עצמי מוביל כוח של מג"בניקים במבצע חילוץ עקוב מדם שיתפתח בתגובת שרשרת לכדי מלחמת עולם שלישית, מלחמה אותה פתחו אולמרט ופרץ תוך 4 דקות, אגב ניסיון לפתור סודוקו ברמת קושי בינונית.

אך מרטין הופיע פתאום, לבוש בגלבייה ואוחז גמל קטן מעץ זית. כך נפתרה אחת התעלומות הגדולות ביותר בהיסטוריה של ישראל: מי לעזאזל קונה את הגמלים המכוערים האלה? ניסיתי להסביר לו שהוא נראה כמו אידיוט ושיוריד את הגלבייה, אך הוא סירב ואמר שאם לערבים מותר אז גם לו. פיקר, לעומתי, הבהיר לו שלשוטרים בכניסה לכותל יש גם כפפות גומי, והם לא מהססים להשתמש בהן כלפי מי שנראה להם חשוד. "קנדי בלונדיני עם גלבייה הוא מועמד ודאי לחיפוש חומרי נפץ במעי הגס". הגלבייה קופלה והוחזרה לתיק.

תסמינים ברורים של סינדרום ירושלים

אחרי הביקור בכותל, שכלל, למרבה ההפתעה, כיפה מקרטון, הנחת תפילין, פתק ודמעות, נסענו אל פינת חמד אחרת של ירושלים, מקום שעד שלא ראיתי במו עיני לא האמנתי שהוא קיים. אני לא מתכוון לאצטדיון טדי, אלא למאה שערים.

מקום שעד שלא ראיתי במו עיני לא האמנתי שהוא קיים. מאה שערים

בין שלטי חוצות כגון, "זכור ואל תשכח! את אשר עשו לך הציונים העמלקים ב-59 שנות דיקטטורה" ו-"הגעלת כלים הכי מהירה/טובה/בטיחותית בעיר!" חזו עיני במראות, אשר היטיב לתאר אותן יהודי אחר בשם שלום עליכם, שגם הוא, כמותי, סיפר בעיתוני תחילת המאה הקודמת מעלליהם של יהודים נודדים בארצות זרות: "אי-שם, חבויה בפינה רחוקה, פרושה משאר העולם שסביבה, שכונת לה העיירה כאילו הייתה יתומה, חלומה, מכושפת ושקועה בעצמה".

אחרי מאה שערים התחלתי להרגיש בתוכי תסמינים ברורים של סינדרום ירושלים. הסימפטומים היו ברורים וחד משמעים: רצון עז להזמין אליך אנשים לשבת, תשוקה לא בת כיבוש למעורב ירושלמי ובייגלה, השמעת ברכת "יום טוב, ר' יהודי!" לכל מי שחולף על פניך והחלפת בגדיך בגלימה חומה וחבל.

פיקר המנוסה זיהה את מצבי המתדרדר במהירות, וידע שיש רק תרופה אחת בדוקה כנגד הסינדרום: מלוא החופניים אוויר תל אביבי מזוהם. וכך התחלנו בבהילות את המסע חזרה אל השפלה, לא לפני שעצרנו לחומוס של שקיעה באבו גוש. וכדי להסביר לכם באיזה חומוס משלל החומוסים של הכפר אכלנו, אביא לכם מילה במילה את ההנחיות שנתן לנו א', מומחה חומוס ידוע: "תכנס לכפר, תתעקל עם הכביש שמאלה, ותמשיך ישר עד שתראה ערבי ג'ינג'י עם תלתלים. שם תעצור". לנו זה עבד. אתם מוזמנים לנסות בעצמכם.

בשבוע הבא: נ.ב לוקח את מרטין למקום שהוא הכי אוהב בארץ. אז מה אם צריך דרכון כדי להגיע לשם?

הפרקים הקודמים: רוצים לקרוא על מעלליהם הקודמים של נ.ב. סימון ומרטין בפאב, בתל אביב, בקיבוץ ובצפון?

• יש לכם הצעות לאן לקחת את מרטין? רוצים אולי לאמץ אותו לכמה ימים? כתבו לנו: shootmeintheleg@gmail.com