אינני יודעת מנין שואב יריב אופנהיימר את
סמכותו המוסרית להטיף לניצולי שואה כיצד עליהם לנהל את המאבק שלהם. כמוהו כראש הממשלה, שהזדעזע פתאום עמוקות מן המחשבה שזקנים בפיג'מות פסים יצעדו אל משכנו וחלילה עוד יצטלמו שם, להגברת הרושם.
אינני יודעת מדוע וכיצד מרשים מר אולמרט ומר אופנהיימר והמון בעלי דעה אחרים לעצמם, לקבוע מהו "שימוש נאות" בזכר השואה ומהו "ניצול ציני" ולהפקיע שוב מן הניצולים את זכויותיהם על הסמלים, הדימויים והמראות שישראל הרשמית משתמשת בהם השכם והערב לצרכיה – ורק להם, שהסמלים הללו הם הביוגרפיה שלהם והצלקות, הסימנים החקוקים בגוף ובנפש – רק להם אסור.
| מצד שני |
|
| ניצול ציני / יריב אופנהיימר |
|
מצבם של ניצולי השואה רע ומר ומעשי הממשלה ציניים ונפסלים, אך עדיין יש מרחק בין תל-אביב לאושוויץ |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ובעבר הם באמת עשו זאת. חלפו עליהם שנים ארוכות של הצטדקויות רפות, של טרוניות שהושמעו בלחש מופתי ולא הצילו איש מאכזריותו של העוני. זמנם של הנימוסים עבר, וזמנם של הניצולים דוחק, ורק לממשלת ישראל ולאנשים טובים ומזועזעים-מרחוק שום דבר עדיין לא בוער.
לא כבוד ולא בושה, לא מורשת ולא היסטוריה, לא חמלה ולא נדיבות. דבר מאלה לא השתקף ביחסה של ישראל הרשמית לניצולי שואה. רק ניצול היה שם, מאז קום המדינה. תשפטו בעצמכם אם הוא ציני לא לא.
כשניצולי שואה מתבקשים לספר את סיפורם לתועלת הדורות הבאים, כשהם מככבים בתפקידי עדים חיים במסע החיים לאושוויץ, כשנשבעים בשמם ובמקומם שלעולם לא עוד, כשמשרד החינוך מעודד נסיעות לפולין וחניכיו שבים משם עם ההכרה שצריך צה"ל חזק כי ככה לא תהיה עוד שואה אחת – מי משתמש בסמלים של מי?
כשמאות מיליוני דולרים נוכסו לטובת המדינה, שנטלה על עצמה – ללא אישור של הניצולים – את תפקיד ממשיכת המתים ונציגת החיים – מי עשה כסף מן הסמלים הללו? וכאן אין מדובר בשימוש פלגני של אינטרסנטים פוליטיים, שבצדק מר אופנהיימר מגנה מכל לב. כשמי מהם מגייס את השואה לתעמולת בחירות או מזכיר אותה כהצדקה מובלעת למעשי זוועה בשטחים או מנפנף בה לנוכח ביקורת המושמעת נגדו או גרוע מזה – משים עצמו קורבן – זה הזמן לשלוף את שקיות ההקאה.
מדי האסיר, טלאי הבד, "לכל איש יש שם" – אלו הסמלים שמכוחם ולאורם חינכה ישראל הרשמית שני דורות לפחות, בעוד היא צוברת עוד ועוד רכוש השייך בדין ליורשי ניצולים ומתנכרת לחלוטין מצרכיהם של הללו ששרדו בקושי. מאחורי הסמלים הללו היו כל העת אנשים שותקים שלא מחו כלל. כשמחאתם התחילה להישמע בראש חוצות, כשכלי התקשורת התגייסו לעזרה, החמלה הממשלתית הניבה את הפתרון הביולוגי: 83 שקלים לחודש לנפש, וזה, כדברי אחד מחכמי הספין, "פריצת דרך מהפכנית".
כשיעמדו במדי אסירים ובטלאים צהובים מול מעוזה המטופח של ישראל הרשמית, זו תהיה אולי ההזדמנות האחרונה של הניצולים להחזיר לסמלים הללו, שנשחקו כל כך מרוב שימוש לא הוגן, את כבודם ואת האפקטיביות שלהם. כן, הם אמורים לזעזע. נורא. הם אמורים להראות לטהרני-הסימבולים את מה שביקשו לא לראות: שבתוך פיג'מת פסים הולך וכלה גופו של איש עני וזקן ונשכח מלב. ולידו אישה זקנה שלא כבודה, לא מצוקתה ולא מחאתה הזיזו למישהו – עד שהוכרחה להשתמש בסמל שאולי יזיז.
ולא, אין בשימוש בסמלים האלה אפילו שמץ של "זילות שואה". מה שנעשה בניצולים הוא הזילות: מה שנאמר בשמם הוא חוסר הכבוד, הציניות, הספין המתועב. הגיעה שעתם להבהיר למר אופנהיימר ולמר אולמרט כאחד, באורח הבוטה ביותר שאפשר, שהזכות המוסרית לשימוש בסמלים הללו שמורה להם-לבדם.
