הפסיכוזה של השמאל הקיצוני

מבלי לפגוע בכמה מחבריי, ברצוני להתייחס לתיאוריה הגורסת כי דווקא ילדים לפסיכולוגים, דעתם מעט משובשת. מה נאמר אם כך אנו היהודים, בנים לעם של מייסדי ומכונני ענף הפסיכולוגיה? ז. פרויד, א. פרויד, אריקסון, אדלר, מאסלו ופרנקל, הם רק חלק מרשימה ארוכה. פלא שעם ישראל מחורפן?

דוגמה מייצגת לעניין עלתה אתמול בקריאתה של השרה תמיר לצמצם את הלימודים הנוגעים לחינוך יהודי ומושגי ציונות. יש לזכור כי מנגד משקיע משרד החינוך בתגבור מדעי הנכבה ובמקצועות מורחבים אחרים כמו לימודי הבורסה וההימורים. כאן המקום להתוודות, כי הייתי מאותם 99% האחוזים שהפליטו אנחת רווחה משפינתה סוף סוף לימור לבנת את כיסא שרת החינוך. כל כך שמחתי, עד שלא אכפת היה לי אפילו אם הייתה מתיישבת עליו פריס הילטון.

אך מסתבר, שתמיד יש גרוע יותר. אצל לבנת לפחות ידעו התלמידים כי המילה "ו-י-ר-ו-ש-ל-א-א-א-י-ם" מופיעה היכן שהוא בהמנון. מנגד, ליולי תמיר ממייסדות "שלום עכשיו", יש בעיה עקרונית עם רעיונות הציונות והיהדות ובמיוחד עם הוראתם. מה כבר ניתן ללמוד משרת חינוך שנולדה תחת השם התנ"כי יעל, אך מתקראת בשם הלטיני "יולי"? אולי על פי הלוגיקה הזו ישנה מנכ"ל משרדה את שמו ל"אוגוסטינוס" ויתגבר את לימודי הנצרות?

תסמין נוסף מהעת האחרונה היא ההצגה "חברון" שתעלה בקרוב על בימות לונדון. למי שאינו יודע במה מדובר, שוב קלגסים ישראליים מציקים לפלסטינים במחסומים. תודו שהופתעתם. ההצגה תגרום לישראל נזק תדמיתי אדיר. תהיתי מה הצורך של מפיקי ההצגה להתרפס כל כך, להציג את מדינתם באור כה שלילי. אך לפני שאתייחס לשאלה הזו, אזכיר רק עוד כוכב נוסף בשמי הפסיכוזה היהודית הפורחת לאחרונה: אברום בורג. אין ספק כי תפוח זה הצליח ליפול רחוק מאוד מהעץ. למען הדיוק, הוא נפל אי שם בצרפת. כידוע לכולנו, בורג הבן ראה לנכון לקדם את ספרו החדש בשיטות שיווקיות מרתקות, שיטות שללא ספק עוד יילמדו בטהראן ובדמשק. מדבריו מתברר כי הוא אינו מבחין בין ישראל לגרמניה הטרום-נאצית. מצד שני הוא גם מתקשה להבחין בין החיים למתים.

הרבה לפניו כבר עלו וצעדו במצעד האיוולת מגוון עצום של שונאי עצמם: אודי האדיב, טלי פחימה-זביידי, מרדכי ואנונו, גוש שלום עכשיו, בלונדיניות בשחור, שחורדיניות בלבן, בּצֵלֶם, בּחֵלֶם, רופאים למען זכויות אדם, פרוקטולוגים למען זכויות העכוז הפלסטיני, גדעון לוי ועמירה הס (להלן: מלח "הארץ"), ועוד רבים שייכנסו כמקרים מייצגים לספר העתידי שייקרא "הפסיכוזה הישראלית הקולקטיבית בעת החדשה". המשותף לכל האנשים והגופים שמניתי היא אותה פעולת חתירה הרסנית, המזיקה לאינטרס של הגוף הנושא אותם - מדינת ישראל.

אז מה יש להם, לאנשים האלה? 

ככל שהרהרתי בדבר, הגעתי למסקנה כי המכנה המשותף לכל אותן תופעות ואותם אנשים הוא יצר ההרס העצמי, אותו "תנאטוס", שגילה פרויד. הכח הדוחף להרס עצמי ולהתאבדות, זה המאובחן בדרך כלל כפוגע בבודדים, פועל את פעולתו האפקטיבית ביותר על קיצוני השמאל הישראלי כקולקטיב.

יצר ההרס העצמי הזה ניכר בכל דבר ועניין במדינתנו. כי מדינה המזמינה אלפי מחבלים ביבוא אישי ומחמשת אותם, מדינה הפוגעת באופן מודע בטובי בניה ומשפילה אותם עד עפר, מדינה שאינה מגיבה לפרובוקציות יום-יומיות של טילים הנורים על אחת מעריה, מדינה המספקת חשמל לאלו המחזיקים באחד מחייליה, מדינה ההופכת את מהרסיה לגיבורי תרבות – זו מדינה שאינה רוצה להתקיים עוד.

"המצפון הוא תוצאה של ויתור על דחפים", אמר פרויד. מסתבר כי יש בינינו מי שלקחו את הויתור הזה למקום כל כך קיצוני, עד שאיבדו גם את הדחף לחיות.