הכתובת היתה על הקיר

ביוני 2004 פסק בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקוה, כי על חברת המכרז של המדינה להחזיר כסף ללקוח שקנה דרכה מוצר, אך הוא לא סופק לו לאחר שיצרנית המוצר פשטה את הרגל. לפי בית המשפט, הסעיף בחוזה ההתקשרות עם המכרז של המדינה, לפיו האחריות לאספקת המוצר חלה על הספק, אינו פוטר את החברה מלנקוט אמצעי זהירות מינימליים להבטחת כספו של הצרכן.  

מאוחר יותר באותו חודש, קנס בית משפט השלום בתל אביב את החברה ב-80 אלף שקלים, בגין שיבושים באספקת מוצרים לזוכים במכרזים.  כתב האישום הוגש על ידי המדינה בעקבות תלונות רבות של צרכנים על ליקויים במסירת המוצרים לזוכים.

הלאה: בספטמבר 2004 חייב בית המשפט את המכרז של המדינה לפצות צרכן ב-3,000 שקל בגלל איחור של חצי שנה באספקת מוצר שרכש. 

לפני כחודש שלח ארגון אמון הציבור דו"ח לממונה על הגנת הצרכן במשרד התמ"ת, לפיו נגד המכרז של המדינה הצטברו עשרות תלונות של צרכנים, וכי החברה התחמקה מאחריות כלפי ציבור הצרכנים בטענות משפטיות שונות.

ויש עוד: בשבוע שעבר פסק בית הדין לחוזים אחידים כי המכרז של המדינה אינה מתווכת בלבד בין ספקים לבין צרכנים, וכי היא אחראית לאספקת הסחורה לצרכנים. אגב, את התביעה הזו נגד המכרז הגיש היועץ המשפטי לממשלה.

אלא שכל נורות האזהרה הללו לא עשו לנו כלום. החברה המשיכה לפעול עד יום חמישי האחרון כאילו העסקים ממשיכים כרגיל. והצרכנים? הם השתתפו במכרזים,  הגישו הצעות למוצרים שונים, ומי שלא שפר עליו גורלו - זכה, שילם (ובינתיים איבד את הכסף). למה בעצם? כי בישראל, כמו בישראל, מחכים עד לקריסה, עד לרגע האחרון או יותר נכון - כמה שניות אחרי הרגע הזה, כדי לעשות משהו.

עד הפעם הבאה.