הבהלה לזהב: הגרסה הירושלמית

דמיינו לעצמכם כפר מוקף בהרים מוריקים, צריחי כנסיות מכל עבר, מעיין, נוף מרהיב מכל פינה ומסעדות בעלות ניחוח אירופאי. חישבו על אוצרות זהב אבודים שממתינים למגלה בר המזל. תארו לעצמכם שגנרלים, שועי עולם ואפילו האפיפיור ביקרו במקום. ועכשיו תפסיקו לדמיין, כי המקום הזה נמצא לו ממש פה קרוב, בירושלים. עין כרם - חוצלארץ בירושלים במיטבו.

את הסיור בשכונה המערב-ירושלמית נתחיל בכביש המרכזי שחוצה אותה. ניתן להחנות (חינם) בחניון שבמעלה הכביש לכיוון צפון-מערב או בסמוך למעיין שבלב הכפר.

מהצומת נעלה צפונה בשביל צר לכנסיית יוחנן בהרים. שימו לב ל"ידיים" שחצובות בקיר שער הכניסה לחצר הכנסייה. בשתיהן חור בכף היד, האחד מסמל את ישו הצלוב, והשני את ידו של פרנציסקוס, מייסד מסדר הפרנציסקנים, שומרי המקומות הקדושים מטעם הוותיקן.

תנו כבוד ליוחנן המטביל (ג'ון דה-בפטיסט)

ניכנס אל החצר ונבחין מולנו בבאר מים. הכנסייה הנוכחית אמנם נבנתה במאה ה-19 אולם תחתיהָ ניתן לראות את שרידי מקדש אפרודיטה (ונוס) - כנסייה ביזנטית וצלבנית. רק בשנת 1939, כשהגיע לעין כרם גדוד תותחנים בריטי ועבר כאן ברחבת הכנסייה, קרס אחד התותחים אל תוך האדמה, ונתגלו שרידי פסיפסים וכתובות ופסל אפרודיטה (ונוס) ממקדש קדום שהיה כאן.

עבור למעלה ממיליארד נוצרים מסמלת עין כרם את מקום הולדתו של יוחנן, מבשר הנצרות. זה המקום לזכור כי יוחנן (ג'ון) כמו ישו, היה יהודי. אביו זכריה, שימש ככהן בבית המקדש השני, ואימו אלישבע (נכדתו של מתן הכוהן מבית אהרון), התגוררו בכפר, כך מספרת המסורת הנוצרית.

בתוך הכנסייה מצוי אפסיס (גומחה בכנסייה בה ממוקם המזבח המרכזי) מרשים הפונה לכיוון מזרח, ובו ניצבים פסליהם של זכריה ואלישבע. משמאל לאפסיס נחצבה מערה קטנה המכונה "קריפטה", ובה על פי המסורת נולד יוחנן.

שימו לב לציורי האבן שבקיר המערה, ביניהם ניתן לזהות את יוחנן על פי הזקָן, לבושו (שעיר עיזים) והמקל שעליו נחש. זכרו כי במשך מאות שנים לא ידעו פשוטי העם קרוא וכתוב, והפיתרון נמצא בציורי דמויות קבועים בכל העולם הנוצרי, המכונים איקונות (ומכאן גם המילה אייקון).

כנסיית יוחנן בהרים (צילום: רון פלד)

כמו בכל כנסיה קתולית, ניתן להבחין בתא וידוי, אגן טבילה, וכן ב-14 התחנות מדרכו האחרונה של ישו, הויה דולורוזה, שמוזכרות על קירות הכנסייה בציורים. כל אלה ועוד נתרמו לכנסיית יוחנן במשך השנים בידי עולי רגל, בתי מלוכה אירופאים ובעלי עניין נוספים.

גן עדן בלב עין כרם

נצא ממתחם הכנסייה לחצר מנזר האחיות ציון (5 דקות הליכה). לאחר שנצלצל בשער הכניסה וניכנס, נפנה ימינה לתוך החצר היפיפייה. באמצע המאה ה-19 הגיע לירושלים יהודי מומר בשם אלפונסו רטיסבון, שעל שמו גם מנזר רטיסבון בסמוך לבניין בצלאל הישן וכנסיית האחיות ציון בעיר העתיקה.

אלפונסו רטיסבון, שהקים את מסדר האחיות ציון, הצליח בדרכים מתוחכמות (קומבינה בלשון העם), לרכוש את שטח המנזר, כאן כעין כרם, למרות האיסור העות'מאני על מכירת שטחים ל"לא-מוסלמים". משמאל לשביל נוכל להבחין בביתו הצנוע, ובסמוך לו בשלושה עצי ארז בני 130 שנה.

נמשיך אל בית הארחה (מומלץ ביותר, מניסיון אישי), אשר מאחוריו תצפית פנורמית מרשימה לכיוון הרי יהודה. תפסו לעצמכם כסא או ספסל וכל שנשאר לבהות בנוף ולנוח. בחורף ניתן להבחין במים שתוחם סכר עין כרם המפורסם, ובעונות גשומות במיוחד אפילו בגלישת המים מהסכר עד כדי מפל.

כמה מטרים דרומה משטח התצפית נגיע אל בית הקברות הצנוע של המנזר, ובו קברו של רטיסבון. מעליו ניצב פסל בדמותה של מריה הקדושה, המדונה והמשפט החקוק "הו מרים, זכרי את ילדיך שנכבש באהבתך".

מלבד רטיסבון קבורות כאן נזירות שחיו במנזר מאז הקמתו, ואף גלוסקמה (ארון קבורה) מימי בית שני שנמצאה במתחם. שימו לב לנוף המדהים מבית הקברות לכיוון דרום: צריח כנסיית הביקור (אליה נגיע מיד) ומעליו כנסייה רוסית שבנייתה החלה בשנת 1905 ונסתיימה רק לאחרונה, לאחר כמעט 100 שנות הקפאה.

מעיין מרים וביקור משפחתי

מחצר המנזר נרד ימינה, עד לכביש, בו נפנה לכיוון מעיין עין כרם. על פי המסורת, כאן נפגשו מרים, אמו של ישו, ובת דודתה אלישבע, כאשר היו שתיהן בהריון. מכאן, שישו ויוחנן המטביל הם בני אותו שנתון.

הכנסייה הפרבוסלבית בשכונה (צילום: יפה רזיאל)

נעלה דרומה ונטפס לכיוון כנסיית הביקור המרשימה. מלמעלה נשקף נוף מסחרר, שכולל את ראשיתו של נחל שורק המסתיים רק בחוף פלמחים. על קיר הכנסייה פסיפס ובו פסוק תפילה מהברית החדשה, שמופיע ב-40 שפות ויותר. אם נבקש רשות ויתמזל מזלנו, נעלה לכנסייה העילית שבקומה השנייה, ונחזה בציורי הקיר הרבים והמרהיבים.

נחזור מכאן ונרד אל מרכז הכפר ממנו התחלנו.

הבהלה לזהב

עין כרם הייתה כפר ערבי עד 1948. במהלך מלחמת העצמאות נטשו תושביה הערביים של השכונה את בתיהם, חלקם לירדן וחלקם לאזור בית לחם. אגדה רווחת בקרב תושבי הכפר החדשים טוענת כי כמה מתושבי הכפר לשעבר, החביאו זהב בתוך קירות הבתים, ולא הספיקו לקחתו מפאת מנוסתם המהירה.

אגדה או לא, בשנת 1950 פתח לו אדון מרציאנו חנות מכולת, כאן בפינת רחוב המעיין. מרציאנו הגיב בצחוק לדברי אלו מבין זקני הכפר (זקנות ליתר דיוק), שנשארו להתגורר בו גם אחרי המלחמה ואשר טענו כי בחנותו מצויים אוצרות זהב של ד"ר יואכים, מי שגר במקום עד 1948.

כשהחלה מע"צ להרחיב את הכביש, כעבור שנה, נמצאו שני שקי זהב בתוך הקירות ההרוסים. מיותר לציין שבעל הבית שברח לירדן הזדעזעה כששמע על מציאת האוצר היקר, והשמועות אומרות שאיבד את שפיותו. שנה לאחר מכן פרצו לבית ערבים, תושביו לשעבר של הכפר, הרסו קיר ולקחו את השלל שהסתירה משפחתם שלוש שנים קודם. רק בירושלים!

אהבה מהסרטים

ונסיים בסיפור אהבה: בשנות ה-30 של המאה שעברה רחשה ורעשה העיר ירושלים בעקבות סיפור אהבה שהתרחש בסמטאות עין כרם. מושאיו היו, איך לא, ערבי נוצרי תושב השכונה העונה לשם ג'ברה, ויהודיה מאזור מחנה יהודה בשם אלגרה. מיותר לציין את סירובן וכאבן של המשפחות, אבל האהבה ניצחה והשניים נישאו.

כמו בסרטים טורקיים, אביה של אלגרה קרע קריעה וישב עליה שבעה, ואילו ג'ברה לא יכול היה לשוב לעין כרם. לאחר מכן התנצרה אלגרה והתרכזה בתחומי החינוך והצדקה. ג'ברה עשה חיל בעסקיו והיה לספק הבשר הראשי של הצבא הבריטי. לימים חזרו השניים לעין כרם, והתגוררו בבית שקיבל את הכינוי "בית היהודייה".

• לאתר הבית של רון פלד בנושא ירושלים