"מעולם לא היינו חלק מהאג'נדה של מדינת ישראל", נאנח גביאו רדה, המוביל את מאבקה של קבוצת פעילים אתיופים שעבדו בשליחות המוסד בשנות השמונים. "מעולם לא זכינו בהכרה רשמית, והמוסד אף אינו מוכן לכנות אותנו פעילי מוסד - אלא מתעקש לקרוא לנו פעילי עלייה. מדינת ישראל הסתפקה במחווה סמלית, קטנה מדי ומאוחרת מדי, ושילמה לחלק מאיתנו פיצוי של 30,000 שקל. גם הקמת המצבה לזכרם של 4,000 בני העדה שנספו בסודן בדרכם ארצה היא מעין ליטוף הרגעה ותו לא", הוא מוחה.
שלושה עשורים חלפו מאז 1977, השנה בה ראש הממשלה דאז מנחם בגין הורה למוסד לקדם את העלאת יהדות אתיופיה, השנה בה החל המסע הארוך של יהדות אתיופיה שסופו במבצע משה.
שלושה עשורים שרק העצימו את עלבונם של מתנדבי המוסד שפעלו במחנות הפליטים בסודן, שם הסתיים מסעם של כ-20,000 איש שעזבו את בתיהם בחשאי.
קבוצות-קבוצות הם התקדמו לעבר גבול אתיופיה-סודן, חוצים אזורים מדבריים נידחים ומתמודדים עם רעב, צמא וסכנת מוות. כ-4,000 מהם קיפחו את חייהם במהלך
המסע, ורבים אחרים נאסרו. להפתעתם, למרות ההבטחות הם לא הועלו לישראל מיד ונאלצו לשהות תקופות ארוכות, כשנתיים בממוצע ולעתים אף חמש שנים, במחנות פליטים. התנאים הקשים מנשוא במחנות גבו את חייהם של אנשים נוספים, לצד מקרים מתועדים של התעללות פיזית ומינית. לבסוף, בין השנים 1984 ו-1985, אלפים מיהודי אתיופיה הועלו לישראל בהיחבא, בחסות הסכמה שבשתיקה של ממשלת סודן ובסיוע ארצות-הברית.
מימין - רדה, זאודי, דמלאהיו, אינגדשט, הדראי ומיטבינור (צילום: אדי גרלד)
שמונה שנים פעלו במחנות חברי הקומיטה ("הוועד של יהודי אתיופיה"), קבוצת מנהיגים-מתנדבים שאותרו בידי סוכני המוסד. אלה היו אמונים על מציאת היהודים בין מאות אלפי הפליטים שנמלטו מכפריהם, חלוקת מזון, כסף ותרופות וניהול חיי היומיום במחנות. "התחלנו לעבוד בסודן מתוך אמונה מוחלטת במדינת ישראל ובמוסד. לא היו לנו טלפונים, לא קיבלנו הדרכה וסיכנו את חיינו מדי יום", מתאר רדה. "לא היתה לנו ברירה אחרת. האמנו בכל לבנו בדרך ולכן הסכמנו לעשות את שעשינו. במבט לאחור", הוא מוסיף, "היום לא היינו מעזים לעשות את מה שעשינו אז כגברים צעירים".
הפעילים, שקישרו בין המוסד ליהודים ששהו בין קהילות סודניות דוברות ערבים, פעלו בחשאיות מוחלטת. בשנים שקדמו למבצע משה, הם הבהילו באישון לילה את קבוצות המיועדים לעלייה ממקום מגוריהם לחרטום, לעתים בהתראה של מספר שעות. בדרך-לא-דרך הועבר אליהם כסף מזומן, אותו הם חילקו בין המשפחות כדי
| עיינו ערך |
|
| תולדות מבצע משה |
|
ב-1974 החליט עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל באותה העת, להכיר באופן רשמי ביהדותם של יהודי אתיופיה. בעקבות ההחלטה החלה מדינת ישראל לעסוק בגורלם של בני הקהילה ובמקביל לפעול ברמה הולכת וגוברת למען עלייתם לישראל. ב-1977 הורה ראש הממשלה דאז מנחם בגין למוסד לפעול להעלאתם של יהודי אתיופיה. בסופו של דבר, המבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופיה התנהל בין השנים 1984 - 1985 |
| לערך המלא באנציקלופדיה ynet |
|
|
|
לסייע להם לשרוד. כדי לשמור על מעטה הסודיות הם נאלצו להתחזות למוסלמים, מבליגים את הכאב וההשפלה הכרוכים בחילול שבת ובאכילת מזון לא כשר. אם נתפסו, הם עברו עינויים קשים. "סוכני המוסד אמרו לנו לשתוק ולמות, רק לא להסגיר את מה שידענו. וכך עשינו", הם מספרים.
"שלחו אותנו למדינת אויב, השאירו אותנו בהמתנה במשך שנים ארוכות, מדי יום קברנו בחסות החשיכה אנשים מבני העדה. איך ייתכן שכל זה לא יירשם כראוי בדפי ההיסטוריה שלנו?", רדה מתקומם. "צריך לתת לצעירי העדה משהו להתגאות בו. זו המורשת שלנו, ולא ניתן למוסד לשחק בהיסטוריה של יהודי אתיופיה. האמנו שההבטחות שניתנו לנו אכן יקוימו, והיום אנו חשים כי הן נכתבו על קרח".
חבריו למאבק, אדנפה זאודי, אברהם דמלאהיו, מאיר אינגדשט, יונתן הדראי ועודד מיטבינור, מהנהנים בהסכמה. לכל-אחד מהם סיפור חיים בלתי אפשרי של פעילות תחת איום מתמיד במדינה עוינת, לחלקם תעודת אסיר ציון, וכולם אינם מוכנים עוד לשתוק. "אנחנו רוצים הכרה בפעילות שלנו", מכריז זאודי. "אנחנו היינו אלו שעשו את העבודה האמיתית במחנות בסודן, אנחנו העלינו את אחינו ארצה".
בשנת 2000 פורסם דו"ח שהכינה ועדה בין-משרדית בראשות
תא"ל (מיל') יגאל פרסלר, שהוקמה לאחר שהפעילים הגישו לבית הדין לעבודה תביעה לפצותם. עו"ד ארי סירקין, בא כוחם של עשרות מפעילי העלייה, דורש כעת מהמוסד וממדינת ישראל לממש את מסקנות הוועדה. "הוועדה הכירה בכך שלפעילים, אשר עבדו כתף אל כתף עם סוכני המוסד, מגיע תגמול כספי אחיד", הוא מבהיר. "אולם
בפועל חלק מהם קיבלו תגמול נוסף מוועדת חריגים, בעוד אחרים לא זכו לתגמול. לחלק מהפעילים יש תחושה קשה לפיה מי שהיה 'קרוב לצלחת' קיבל תגמול גדול יותר".
במקביל דורש סירקין מהמדינה ליישם את החלטת הוועדה ולהכיר בפעילי המוסד האתיופים. "המשמעות של ההוקרה הזו היא תעודה שתינתן להם בטקס רשמי בבית הנשיא", הוא מציין. "הטקס הזה כבר היה אמור להתקיים, אך הוא נדחה שוב ושוב". בפגישה שנערכה לאחרונה בין סירקין, פרסלר וגורם בכיר נוסף, האחרונים אישרו כי קיימת נכונות מצד המדינה להעניק לפעילים תעודות הוקרה בטקס ממלכתי.
המוסד, אליו פנתה מערכת ynet בבקשה כי יעביר את תגובתו לטענות, בחר שלא להיענות.
