כל הכבוד לצה"ל. ולמשתמטים
הרבה נחת היתה לנו השנה מהקולנוע המקומי, אבל הוא גם עורר כמה סערות. שמוליק דובדבני מביט לאחור, בוחן, מפרגן, משתאה ומגיש את הלקחים שלמדנו השנה על הקולנוע הישראלי
הקולנוע הישראלי ידע השנה רגעים רבים של נחת. לא זו בלבד שסרטים דוברי עברית שבו עטורי פרסים ממסעות ניצחון בפסטיבלים בינלאומיים, אלא שמזה שנים רבות לא קרה, שכמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים מעורר סקרנות וציפייה עצומה. הסרטים הישראליים משכילים לעצב את ההוויה הישראלית כך שהיא, בה בעת, מתקיימת במישור המקומי ואינה נותרת זרה, אזוטרית מדי, בעבור הצופה הלא-ישראלי. הנה, אפוא, לסיכום השנה, המסקנות והתובנות שהצלחנו לחלץ מההצלחות וההתפלמסויות שהיו מנת חלקו של הקולנוע הישראלי בתשס”ח.
לא צריך בהכרח ללמוד קולנוע כדי לעשות סרטים טובים
ויבואו על העדות יוצרי שלושה מהסרטים הישראליים המובחרים והמעוטרים של השנה – דוד וולך, ערן קולירין, והזוג אתגר קרת ושירה גפן. וולך השלים קורס בסיסי ב"חשיפה", בית ספר לקולנוע הפועל במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, קולירין הוא בנו של קולנוען ותיק, ומאחוריו דרמת טלוויזיה עטורת שבחים, "המסע הארוך", ואילו קרת-גפן הגיע מתחום הספרות. אפשר אף, שדווקא חוסר ניסיונם הקולנועי של המצוינים לעיל הוא שסייע בידם להנפיק יצירות ביכורים קולנועיות שמפגינות עשיה בלתי שגרתית, אסתטית ונושאית.
רונית אלקבץ ב"ביקור התזמורת". במיטבה דווקא כשהיא מאופקת
רונית אלקבץ יכולה להיות נפלאה
דווקא כשהיא מאופקת ובג'ינס פשוט, יותר מאשר כשהיא נתקפת אמוק עם איפור שחור כבד מסביב לעיניים. אלקבץ, והדברים כבר נכתבו, מבכירות השחקניות בארץ הזו, יכולה ללמד דבר אחד או שניים אף את ותיקי "הבימה" הנמלצים כל אימת שהיא כורעת תחת עומס הג'סטות והמשחק התאטרלי. אך, ויעידו על כך דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת"), קרן ידעיה (“אור"), ועתה גם קולירין ("ביקור התזמורת"), במאים התובעים ממנה ריסון מוציאים ממנה את המיטב.
שחקנים לא חייבים לשרת בצבא
כדי לגלם לוחמים בלבנון. הקמפיין הפשיסטי-כמעט שנערך נגד כוכבי הסרט "בופור", שחלקם לא שירת בצבא, ועוד הטעים נימוקים מוסריים להצדקתו – הזכיר בעיקר משטרים אחרים, אפלים יותר, שבהם רדפו אמנים על שום אמונותיהם, דתם, נטיותיהם המיניות, ומה לא. כי הרי מדינה שמתנהלת בין מפלה צבאית לוועדת חקירה צריכה למצוא אושרי כהן אחד, שבו יש לתלות את הסיבות לכל הרע והמושחת. האבסורד הוא, כמובן, שכל אותם מתחמקי גיוס נטלו חלק באחד הסרטים הכי פרו-צה"ליים שהופקו כאן מעולם. להתראות בסיבוב הבא: "לבנון" ההולך ומצטלם של שמוליק מעוז, בכיכובם של משתמטים אלה ואחרים. הכותב, אגב, עשה שירות צבאי מלא.
כדאי לראות את סרטיו של עמוס גיתאי
לפני שרוכשים אותם לשידור, ואז מבטלים את העסקה. חברי מליאת רשות השידור, שמוכנים להשקיע סכומי עתק במכבי ת"א, אבל לא ביוצר ששם את הקולנוע הישראלי על המפה (הרבה לפני שזה נהיה אופנתי) – הלכו ופסלו את סרטיו בנימוקים שונים ומביכים. הוא בכלל לא ישראלי, הם אמרו שם, וחוץ מזה סרטיו הינם שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית. כאילו ש"שנויים במחלוקת" זה ה"משתמטים" החדש. במקום להודות שהעסקה מופרכת מבחינה כלכלית – תשעת הסרטים הנדונים כבר שודרו אינספור פעמים, וזה עוד בלי להתייחס לאיכותם של כמה מהם – העדיפו לפוצץ, מטעמים אידאולוגיים, עסקה שאמורה היתה לממן את השלמת של סרטו החדש של גיתאי, “התנתקות", שמגלה דווקא אמפתיה כלפי מפוני חבל עזה.
סרט לא צריך להיות שונא ישראל
"מדוזות". לא אנטי-ישראלי
כדי לקטוף פרס בפסטיבל סרטים בינלאומי. הופרכה כליל הנחת היסוד המשותפת לדעתני יומונים פופוליסטיים ולטוקבקיסטים אחוזי תזזית לאומנית לפיה רק סרט שיוצריו מתרפסים בפני השמאל האירופי באמצעות מנה גדושה של שנאת עמם עשוי להצליח בפסטיבלים. הנה: “חופשת קיץ", “מדוזות", “ביקור התזמורת" וגם "בופור" אינם בדיוק סרטים הנושאים תו תקן אנטי-ישראלי. הקולנוע הישראלי הוא יקיר הפסטיבלים הבינלאומיים, ולגמרי-לגמרי מהסיבות הנכונות.
הקולנוע הישראלי גילה את המקורות
"הסודות" של אבי נשר העמיד במרכזו שתי בנות המתעמקות ברזי הקבלה, “מלך של קבצנים" התבסס על טקסט מרכזי של ספרות ההשכלה העברית, ו"חופשת קיץ" סיפק פרפרזה על הסיפור המקראי של עקדת יצחק. אחרי התכחשות ארוכת שנים של הקולנוע דובר העברית לעיקרי האמונה היהודית – סימנה השנה שהסתיימה לה התפייסות עם מקורות העבר, גם אם זו עברה, כמתוך חובה, דרך סצנות מיטה לסביות. שאלות של מוסר, תיקון הנפש ורוחניות הולכות ונטמעות בשיח הקולנועי הישראלי, שביכר תמיד את המעשה (הציוני) על פני חיבוטי אמונה.
"חופשת קיץ". כן, קישלובסקי!
מותר להתפעל מקולנוע ישראלי
גם זה קורה. כשסוף סוף סרטים ישראליים זוכים לחיבוק חם ואוהב מצד הביקורת, והמבקרים השונים מתחרים זה בזה בהיקף שבחיהם, נזכרת גם הפרובינציאליות לזקוף את ראשה. יותר מדי סרטים ישראליים, הם מעקמים את האף, מוכתרים על ידינו כ"סרט הישראלי הטוב של השנה", כאילו שיש לקמץ גם ברגעים של נחת. וכאשר מתמקם כבר סרט ישראלי בראש דירוג המבקרים ב"עכבר", עם ממוצע נדיר של חמישה כוכבים (“חופשת קיץ" של דוד וולך), אנשי כתריאליבקה אלו מוצאים לנכון להזכיר לנו, שלא מדובר אלא בסרט בוסר ראוי. אז נכון. זכותם של מי שחושבים אחרת לחלוק, אבל אין לך דבר יותר קרתני מאשר לטעון, שמוגזם להזכיר את וולך הטירון וקישלובסקי בנשימה אחת. קודם כל, כי אתם טועים להניח שאנחנו מעטירים שבחים על סרט רק כי הוא ישראלי. ושנית – משום שגם אותו גאון פולני התחיל מסרט ראשון. שנה טובה!
