לא רוצה לבקש סליחה דווקא עכשיו
אני לא מוצאת סיבה ללכת ולחפור בפצעים בני שנה, לחטט בצלקות ובבשר החי, לעורר את המתים ולחפש מתחת לאדמה. אם לא ביקשתי עד עכשיו, מה הטעם בצביעוּת הזאת. כולם הופכים לצדיקים ליום אחד בשנה. ומה עם יתר 364 הימים?
אם לא ביקשתי עד עכשיו, מה הטעם בכלל. רק בגלל שאני מנסה להציג עצמי כנשמה טהורה וזכה, להביע צער על מעשיי הרעים, להעמיד פנים? האם זה לא מעט צבוע כל המנהג הזה שלנו? לפתע כולם מתעוררים ומתחילים לזרוק לכל עבר "סליחה". האם באמת כולם מתכוונים לכך, או שזה רק מהפה החוצה? כולם הופכים לצדיקים ליום אחד בשנה. ומה עם יתר 364 הימים?! למחרת כבר כולם חוזרים לעצמם, לקללות, לגסוּת, לחוסר הכבוד, לזלזול, לישראלי המצוי והטיפוסי. אז על מי אנחנו עובדים.
פעם אחת בחיי נכנסתי לרוח היום, עד הסוף, בכיתה ח`. בבית הכנסת ניגשנו חברתי ואני וביקשנו סליחה מאחד הילדים. התרגשתי מאוד באותה שנה, הרגשתי כל כך נקי, כל כך. לא מוצאת אפילו את המילה לתאר את ההרגשה. אני רק זוכרת שחייכתי ולא יכולתי להפסיק. הרגשתי טוב מבפנים. ילדה, מה באמת הבנתי אז.
יום כיפור היה עבורי הזדמנות, לא תירוץ
זאת בדיוק הנקודה, שלא הבנתי הרבה אז, אבל הבנתי את מה שצריך. בילדים יש משהו טהור שלעולם לא יהיה לנו שוב. אנחנו איבדנו את זה כשנכנסו לעול המצוות של החיים הבוגרים (זה קורה הרבה אחרי גיל 13, למורת רוחם של הרבנים). רק אדם בוגר יחשוד במניעים, ויחפש איפה הקטץ', ואף ימצא. כשהייתי בכיתה ח' האמנתי בכל ליבי בסליחה, באמירה, בשיחה שניהלנו עם השכן. למה לא ביקשתי לפני כן? לא יודעת, אבל יום כיפור היה עבורי הזדמנות, לא תירוץ.
היום, אני מבקשת סליחה (משתדלת מאוד) במהלך כל השנה. באמת שלא מוצאת סיבה לדחות את זה ליום כיפור. הרי חצי מהפעמים לוקח שעה רק להסביר על מה אנחנו מתנצלים, ועוד שעה להרגיע, כי הכל התעורר מחדש ואנחנו ניצבים מול שור זועם.
בחלק השני יש את הצד שמחכה לסליחה, אלו שמצפים כל שנה שיבואו אליהם ויביעו חרטה על המעשים הנוראיים שנעשו במהלך השנה, כמו מישהו שמחכה למסיבת ההפתעה שלא מגיעה.
הלב שלי אומר, שהמהות של היום הזה נפלאה. יש בו גרעין יפה ואנושי כל כך. הבעיה שלי היא עם חוסר היכולת להעתיק את היום הזה ליתר ימות השנה. למה לא להיות בני אדם כל הזמן, למה רק יום אחד? אני מרגישה שזו דרך קיצור לעצלנים. מי שהוא בן אדם, היום הזה לא משנה אותו. מי שלא, היום הזה הוא הכל בשבילו. חבל.
מי שמוצא ביום הזה את החיבור הרוחני והדתי ועושה זאת ממניעים נעלים יותר של אמונה ודרך חיים, זה כבר סיפור אחר, שאין לי שום זכות כניסה אליו. אני לא חיה את חיי בצורה זו, לכן אינני יכולה לדבר על עולם זר לי. אני מכבדת ומקבלת, מאמינה גדולה ב"חייה ותן לחיות".
ובכל זאת, יום כיפור בפתח, ומשהו לא ממש מאפשר לי לעבור לסדר היום בשקט, למרות כל הנאמר לעיל. תקראו לזה חינוך, מסורת, הרגל של שנים. אז בשביל אותה ילדה בת 13, שנמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו, אני רוצה לעשות שני דברים: לבקש סליחה ולומר תודה.
צריך לבקש סליחה קודם כל בין אדם לעצמו
את הסליחה אני מבקשת בראש וראשונה מעצמי. על ההזנחה, על הזלזול, על ההלקאות העצמיות, על ההתעלמות, על חוסר הפרגון, על איבוד האמונה, על הבריחה מהתמודדות, על הפחדים שהשתלטו, על הלב שמסרתי לאחרים ולא השארתי חלקים לעצמי, ואני מניחה שיש עוד מספר דברים ששכחתי. צריך לבקש סליחה קודם כל בין אדם לעצמו. מה אנחנו שווים, אם איננו יכולים לעשות את הדבר הנעלה הזה ולהפנותו כלפי עצמנו. מה הטעם. אז השנה, מעבר לכל הסליחות שנבקש או שלא, כדאי שנרשום את עצמנו גבוה גבוה ברשימה. מגיע לנו!
אחר כך אני מבקשת מההוא למעלה במרומים. אינני מאמינה בו, אך מקבלת את היותו. עברנו תקופות לא פשוטות יחד, מאז הילדות, כשגיליתי אותו לראשונה. התקרבתי אליו מאוד והאמנתי בו במהלך חיי. ידענו עליות וירידות, כמו בכל קשר, אבל הקו המנחה היה ברור – היתה אמונה. כשנפטר אבי, לפני כמעט שלוש שנים, נשבר משהו בתוכי. איתו נעלמה האמונה והתעוררו הרבה דברים מכוערים. מאז היחסים מאוד מתוחים. עלינו לסלוח לאנשים שאכזבו ופגעו בנו הכי קשה, על מנת שנוכל להרפות ולהמשיך הלאה, למען עצמנו. גם ביחסיי איתו, עליי לסלוח ולהרפות. כדי שאוכל לעשות זאת, עליי לבקש סליחה קודם לכן.
ובסוף, אני רוצה לבקש סליחה מכם. אם התעלמתי, נעלמתי, פגעתי, אכזבתי, עצבנתי, הצחקתי, זלזלתי, התגריתי, שעממתי, הצפתי את המסך שלכם ותפסתי מקום לדברים שהייתם רוצים, ואני בטוחה שיש עוד כמה דברים שאתם תוכלו להמציא בכוחות עצמכם.
ובשביל לסיים עם חיוך, חייבים לומר תודה. על מה נאמר תודה השנה? תודה על הטוב, הרע והמכוער. על האושר, הדמעות, השמחה, הכאב, הלב השבור והלב המאוהב, האכזבות, הציפיות, התקוות, התקוות שנגוזו, הצחוק, העצב, החברים, החברים שאכזבו, האנשים החדשים והאנשים הישנים, ותודה לעצמנו על מי שאנחנו ומי שאנחנו נהיה, תודה על הכל. כי לא משנה מה, אנחנו צריכים לומר קודם כל תודה. ללמוד להעריך את כל מה שיש, ורק אז לבכות על חלקים מזה.
ושוב איך אפשר בלי להזכיר אתכם: אז תודה לכם, שקוראים, מגיבים, כותבים, מאירים ומעירים, משמיצים, מחבקים, מתעצבנים, מקללים, מבקרים, מסכימים, צוחקים, מלטפים, מעודדים, מפרגנים, מתעלמים, מתייחסים... אתם בהחלט עולם ומלואו.
גמר חתימה טובה!
לפנייה לכתב/ת 
