סטודנטים + התנדבות בשדרות = נוסחה מנצחת

כשמגיעים לשדרות מופצצים, תרתי משמע, באינסוף סטטיסטיקות ומספרים. אבל המספר הכי חשוב, המספר שגורם לך להבין - עד כמה שמישהו מבחוץ באמת יכול להבין מהי משמעות החיים בעיר - הוא 15. כלומר, 15 שניות. זהו כל הזמן שיש לך למצוא מחסה מהרגע בו נשמע רעש הכריזה ועד נחיתת הקסאמים. כשהגענו לשדרות, כמו בפלאשבק לימי הצבא, עברנו תדריך בטיחות. 15 שניות. אם אתם ליד מקלט מוגן תיכנסו, אם אין מקלט בסביבה רוצו לחדר מדרגות ואם לא - תשכבו על הרצפה ותגנו על הראש עם הידיים. האנשים כאן מסתובבים בכוננות תמידית, מעין מצפן פנימי מצביע לכיוון עזה, כדי שאם יימצא מחסה הם ידעו באיזה צד להסתתר. 

את מרכז שדרות ממלאים תושבי העיר. השוק עמוס הדוכנים תוסס, ומאחוריהם קבוצת צעירים לבושים בחולצות לבנות העובדים במרץ כדי לקשט בצבעים ססגוניים מבנה בטון קטן. המבנה הוא מיגונית: מקלט נייד שאמור לשמש מחסה ללקוחות השוק כשנשמעת אתרעת צבע אדום. בשוק מתהלכים עשרות אנשים, המיגונית תוכל להכיל עשירית מהם במקרה הטוב. אבל לפחות היא תהיה מקושטת.

קבוצת הצעירים הם אנשי "סטודנטים מובילים דרומה", יוזמה פרטית של מספר סטודנטים שארגנו, בתמיכת כמה גופים חברתיים, פרויקט התנדבות בן שלושה ימים בו השתתפו מאות סטודנטים מרחבי הארץ. ביום הראשון 160 סטודנטים הפשילו שרוולים ויצאו לשפור את פניהן של שכונות בשדרות, לצבוע מיגוניות ולהעביר שיעורי עזר במתנ"ס המקומי. אחרים הגיעו לכפר השיקומי "עלה נגב" והפעילו קייטנה לילדי היישוב ניצן.

"הרחובות של שדרות מלאים בסיפורי כמעט ו.....". סטודנטים בפעולה 

זה לא שאין אנשים ברחוב. יש כאן חיים, חנויות, ילדים ומכוניות. אבל באוויר יש משהו מוזר, כמו בסרטי מתח, כשברור שהשקט הוא רק לכאורה ופיצוץ עלול לקרות בכל רגע. התושבים בשדרות, אלה שנשכחים בחסות הכותרת "ללא נפגעים", מנסים לחיות את חייהם בצורה נורמלית עד כמה שאפשר, בעיר בה מדי יום נוחתים 3.2 טילים בממוצע.

קחו לדוגמה את אושרת, המתגוררת בעיר למעלה מ-50 שנה. "לא אעזוב את שדרות גם אם ישלמו לי", היא מכריזה כשאנחנו יושבים איתה ועם בנה משה בבית בו גידלה אותו. לעומתה סווטלנה, מורה לפסנתר שעלתה לארץ לפני 17 שנה, דווקא היתה רוצה לעזוב. לשדרות היא הגיעה לפני 11 שנה - ארבע שנים לפני

שהתחילו הקסאמים לצנוח - ואיתם גם ערך הדירות, במיוחד דירות כמו זו שבה סווטלנה מתגוררת, שנבנו לפני שנת 1985 ולפיכך אין בהן מרחב מוגן. כמו רבים אחרים, כשנשמעת האזעקה היא יוצאת לחדר המדרגות ומסתמכת על המזל.

למזל יש תפקיד משמעותי בחייהם של תושבי שדרות. במקלטים, במיגוניות, במהלך התרגילים המדודים בזמן בבתי הספר, לקול הצבע אדום שמתריע, בדרך-כלל, בזמן. רחובות שדרות מלאים בסיפורי "כמעט ו...", ואין אדם שלא מושפע מכך. במרכז בריאות הנפש בעיר עובדים שלושה פסיכיאטרים, שהסבירו לנו את מהות המושג "נפגעי חרדה". אנשים שבמשך שעות לא מסוגלים לדבר, לתקשר, להתמצא או אפילו ללכת. אינספור תושבים לוקים בתסמונת הלחץ הפוסט-טראומטי (PTSD), הגורמת לאנשים לחוות מחדש שוב ושוב את רגע נפילת הקסאם. יחסית לשאר הארץ, שדרות היא גטו של PTSD.

"מראים לילדים שהם באמת יכולים לעשות ולשנות". סטודנטים בפעולה

מקושטת בשלטי "ברוכים הבאים, סטודנטים מובילים דרומה", שדרות מברכת אותנו לתוכה. מהר מאוד אנחנו מגדלים שהשינוי שהצלחנו לחולל לא משתווה לשינוי שהתחולל בנו. "כשקרה אסון התאומים, מספיק היה להכיר מישהו אחד בניו-יורק כדי להיכנס לפניקה", מסבירה נועה, סטודנטית באונ' תל-אביב. "עכשיו, כשאני מכירה אנשים בשדרות, 'שני קסאמים נפלו בעיר' כבר לא תהיה סתם כותרת בעיתון בשבילי. אלה אנשים שאני אחשוב היכן הם היו ואם הספיקו לתפוס מחסה וליצור קשר עם הילדים".  

בקצה רחוב תל-חי שוכנת חצר פנימית קטנה בין הבתים. בחודש מאי האחרון נפל בה קסאם. היום, עשרות ידיים עובדות מעבירות זו לזו מעדר, מגרפה ומברשת צבע במאמץ להעניק לה חזות משופרת. "פעם היו פה פרחים, גדר וחצר יפה, עד שבא הקסאם", אומרת מריה, פנסיונרית שיצאה מביתה כדי לסייע לסטודנטים. מריה מתפעלת אותם כמו רס"ר מיומן: לשתול פה, להשקות שם, לא ככה מנכשים עשבים, חייל. "עד עכשיו לא היתה לנו כאן שום עזרה", היא מספרת, נמרצת לא פחות מבני ה-20 העובדים לצדה.

לרובנו זהו הביקור הראשון בשדרות, ומסביב מדברים בעיקר על הפן החברתי. שרה, סטודנטית במכללה הימית במכמורת, עבדה במהלך היום בטיפוח השכונות בחברת ילדי המקום. "אנחנו מראים לילדים שהם יכולים לעשות ולשנות", היא מתארת. "סביר להניח שהם לא היו חושבים לפעול אם לא היינו פה, ועכשיו הם מקבלים תחושת ערך ויוזמה לעתיד".  

הציניקנים יגידו שהגענו לכאן סתם, שאי אפשר לעזור באמת, שזה תפקידה של הממשלה, שמיגונית צבועה כבר לא תועיל לאיש. ואנחנו נאמר - בואו. תראו, תתרשמו, תקשיבו. תחוו מה קורה כשאת האוויר מנסרת אתרעת צבע אדום. דמיינו את אחיכם הקטנים, את הילדים שלכם, רצים ב-15 שניות לפינה ספק-ממוגנת-ספק-לא בבית הספר. ואז תחליטו בעצמכם.