שתף קטע נבחר

זהירות, טוקבק מימינך

העיתונות נשלטת כמעט ללא עוררין בידי גרעין של השמאל המתון והקיצוני, ואילו בטוקבקים מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. האם התקשורת חוששת מהשתלטות עוינת?

הקו הדומיננטי בטוקבקים הפוליטיים שונה בתכלית מהקו העיתונאי, וניתן לשער שלפחות חלק מהמתנגדים לתופעה מקרב העיתונאים רואה בעיני רוחו את "ההשתלטות העוינת" הזו כסוג של דריסת רגל גסה בחלקת אלוהים הקטנה שלו, שלטעם כמה מבאי הגילדה ראוי שתמשיך ותהיה רשומה על שמם בטאבו

 

"הטוקבקים זה אחד הדברים הכי בזויים באינטרנט. הטוקבקיסטים, במקום ללכת לפסיכולוג כותבים תגובות מטומטמות. צריך ללכת לחולי הנפש האלה, ולעצור אותם" – כך נתן בהם רני רהב סימנים קליניים ופתולוגיים לפני חודשים ספורים. ועל אף שחיי הטוקבקים והדיאגנוזות כבר לעולם לא יהיו כפי שהיו אחרי ההתבטאות הזאת, נותרה בהם עדיין די רוח חיים, ולו רק כדי שח"כים כישראל חסון יבקשו לקטוע אף אותה, או למצער לסרסה עד כלות. הצעת החוק החדשה שלו, שבעלי האתר יישאו באחריות משפטית לתגובות אצלם, בדומה להצעתו הישנה שתחייב טוקבקיסטים להזדהות, מוליכות לכיוון אחד: דלדול עד כדי ניוון של הכלי הזה.

 

הספונטניות, החופשיות הרבה, היעדר המוסרות היחסי, המיידיות, האנונימיות – כל אלה בונים ומעצבים את חיותה וחיוניותה של תופעת הטוקבקים. נטלת את מקצם, בוודאי את רובם, נטלת את נשמת אפה של התופעה. דרישת ההזדהות והרישום המוקדם תותיר רבים מחוץ למשחק, בדיוק כפי שחיוב האתר באחריות משפטית יביא את קברניטיו להציב "firewall אנושי" שיגדע את תעבורת הטקבוק - וכל זאת אף מבלי לדבר על קשיי האכיפה והיישום של תקנות קלוקלות אלו.

 

ולאן יוליך את שמו הטוב מי שבכל זאת חש שזדים ואנשי עוון רודפים אותו עד צוואר ומוציאים את דיבתו רעה? הרי כבר כיום נתון לו סעד משפטי. אותו סעד שאִפשר, למשל, לבעל הטור אורן פרסיקו לקבל מאתר קשת את כתובות ה-IP של מגיבים שלטענתו עלבו בו והשפילו אותו. אלא שבזה לא תוסר המועקה מלבו של חסון, כמו גם מלבם של רבים אחרים, שבצר להם חוזרים ומשמיעים תַּאֲנִייה וַאֲנִייה על השוד והשבר שהביא עלינו הכלי החדש.

 

אחד, רוגל אלפר, סח על "מוחטות מילוליות", ועל כך ש"ברוח עידן הטוקבק אפשר לומר שהטוקבקיסטים מוזמנים לקחת את הטוקבק שלהם ולדחוף אותו בתחת"; שני, רוביק רוזנטל, סימן אותם כימניים; שלישי, רזי ברקאי, הזדעזע מהתופעה "שלוחת הרסן"; רביעי, טומי לפיד, משפיל את גיל המטקבקים לשנות ה(טיפש) עשרה.

 

אלא שמתגנב החשד שלא רק בשל "מוחטות מילוליות", בוטות והשמצות – שאכן מאפיינים חלק מהטוקבקים – קבעה כבודה זו לשבט את דעתה בנושא. ייתכן שדווקא הסיבות הסמויות מן העין, כמו אובדן ההגמוניה התקשורתית והצורך לשאת בפומבי את ביקורות הגולשים – ממלאים תפקיד מפתח גדול יותר בהתנגדות לתופעה, גם אם מטבע הדברים הם נוטים שלא לזקוף בפומבי את הסיבות הללו למסכת טיעוניהם.

 

לזה נוסף הפן הפוליטי. לא צריך להיות חדי אבחנה במיוחד כדי להבין לאן נושבת הרוח הטוקבטיסטית, בעיקר בידיעות/מאמרים פוליטיים. אם העיתונות נשלטת כמעט ללא עוררין בידי גרעין של השמאל המתון והקיצוני, בזירת הטוקבקים מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. הקו הדומיננטי בטוקבקים הפוליטיים שונה בתכלית מהקו העיתונאי, וניתן לשער שלפחות חלק מהמתנגדים לתופעה מקרב העיתונאים רואה בעיני רוחו את "ההשתלטות העוינת" הזו כסוג של דריסת רגל גסה בחלקת אלוהים הקטנה שלו, שלטעם כמה מבאי הגילדה ראוי שתמשיך ותהיה רשומה על שמם בטאבו.

 

כבר ביוון העתיקה נתפסה האיסֵגוריה (שוויון בזכות הדיבור) כאחת מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. זכות זו אינה ממומשת בדמוקרטיה הייצוגית המודרנית, ואם כבר צמח לו מנגנון המאפשר לתקן ולו במזער פגם זה, טורחים כמה מ"נוטרי שמה הטוב של הדמוקרטיה" לעשות כל שלאל ידם כדי לקעקעו, ובלבד ש"זבי החוטם עלומי השם יחזרו למקומם הטבעי".

 

כפי שבחצרו של הקיסר נירון שימש פטרוניאוס כ-Arbiter elegantiae (פוסק בהלכות הטעם הטוב), כך גם אצלנו יש כנראה הסבורים שמתת-אל זו של פסיקה בענייני הטוב והראוי היא מונופול שמימי שלהם, וחדירה פלבאית זו למשחק הדמוקרטי, לדידם, היא לא פחות מ"מוחטה מילולית". מטעמים פיסיולוגיים מובנים לא ראוי לתחוב את העמדות הללו, כמו את הצעות חסון, למקום הראוי לטוקבקים אליבא דרוגל אלפר, אך את הקוץ ב... הזה ראוי להסיר ולהותיר את עטרת החופש הטוקבקיסטי היחסי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים