איפה הסרט?

מפח הנפש שמנחילה הצפייה ב"אבידות ומציאות" אינו נובע רק מכישלונם של כל הנוגעים בדבר, ובראשם צמד היוצרים שבי גביזון ודנה מודן. מקורה של האכזבה הוא, בעיקר, מהתחושה שהסרט שלפנינו אינו אלא קומבינה. מן ניסיון להרוויח מהצד – ולא רק רווח כלכלי, אלא מה שנדמה גם כריצוי הרגולטור, הגוף הממונה על תפקוד הזכייניות – מסדרת טלוויזיה ששידורה יוחל ב"רשת" בעוד חודשים מספר, ואשר מלכתחילה לא נמצא כל טעם בעיבודה לפורמט של סרט קולנוע.  

יתר על כן. נדמה, שמגבלותיו של גביזון, הבמאי והשותף לתסריט, ניכרות במיוחד ביצירה הזו. ההתנשאות, למשל, על גיבוריו – שצרמה עוד ב"שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'" המוערכים – דרך עיסוק בסמרטוטיותו של הגבר הישראלי, המובילה אותו לעיתים עד למקום הראוי לו, הלוא הוא המוסד הסגור. ב"שורו", כזכור, זכתה דמות זו לעיצוב מעניין, באמצעות הצגת הגיבור כמעין יהודי גלותי מודרני הנודד במרחב עירוני סהרורי. גם הלעג הקמעא אובססיבי לחולי נפש, שב"חולה אהבה" עוד נבע מהצורך לומר משהו משמעותי על ההוויה והגבריות הישראליים, הופך בסרט הנוכחי לאתנחתא קומית סתמית בעיקר.

הדיבור על "אבידות ומציאות" הסרט מצריך זהירות מסוימת, לא מחשש לספוילרים חו"ח, אלא משום שנדמה כאילו עלילתו מתחילה מאחד הפרקים המתקדמים בסדרה. כך, למשל, מוזכר כאן אב הנתון בתרדמת, שמחלתו מפגישה, מקץ שנים, בין שתי אחיות, מיה (שרה אדלר) ותמרה (מיה דגן). אבל כאשר מיה, בתחילת הסרט, מבקשת לחזור לניו יורק בה היא מתגוררת, מתברר לה כי האב הוציא נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ. מתי בדיוק, אם היה שרוי בחוסר הכרה? – לא ברור. למה, בעצם? – לא חשוב.

במקביל, מתאר הסרט את התאהבותם של מיה ודודי (אלון אבוטבול), בעלה של אחותה, שהוא פסיכיאטר, ואת הקשר הרומנטי שבין תמרה לחבר לעבודה (ליאור אשכנזי), נשוי אלא מה. חלקיו הדרמטיים יותר של "אבידות ומציאות" מתמקדים בתהליך הידרדרותה של הדמות שמגלם אבוטבול, אך שוב – משום שמדובר בתקציר, ולא ביצירה העומדת בזכות עצמה, הצופה מתקשה להשתכנע מדעיכתה ההדרגתית, שבסדרה ודאי מוצגת באופן מנומק הרבה יותר. במילים אחרות, את ה"אשמה”, בשלב הזה לפחות, אין לחפש בתסריט שרקחו גביזון ומודן, אלא בפעולת cut ו-paste שלא עלתה יפה.

"אבידות ומציאות", ממש כמו "חולה אהבה", שהוא סרטו המעניין ביותר של גביזון עד כה, עוסק במצוקתה של הגבריות הישראלית, שיש בה היבט מאיים-אובססיבי ופגיע כאחד. הזיהוי הטוטלי של מימוש הפנטזיה של הגבר הישראלי עם בית המשוגעים דווקא (בסרטו המוקדם ההוא אף תיאר גביזון את בית המשוגעים כמקום שבו נוצרת מציאות פוליטית אלטרנטיבית), והפיכת העיר לטריטוריה זרה ומנוכרת שאליה חודרים אלמנטים תלושים (כאן זוהי תזמורת שכמו הושאלה מסרט של קוסטוריצה) – הם שניים ממאפייני יצירתו של גביזון, שאינם זוכים בעבודתו הנוכחית לעיבוי משמעותי.

אף שהעיסוק בקשר בין שתי אחיות (שלוש במקור הטלוויזיוני) עשוי להזכיר למישהו את יצירותיו הגדולות של ברגמן (“השתיקה", “זעקות ולחישות") – הרי שדבר מכל זה אינו ניכר כאן. בין היתר, משום הבחירה האומללה בשרה אדלר, שאחרי "מדוזות" שבה וממחזרת את סטראוטיפ הצעירה הפלגמטית של הקולנוע הישראלי. מיה דגן היא, בעיני כמה, קומיקאית בחסד, אבל יכולותיה הדרמטיות מתגלות פה כמוגבלות למדי. אך, שוב – יהיה צורך להמתין עוד כמה חודשים, עת תשודר הסדרה במלואה, כדי לחרוץ באמת את הדין. שכן, קשה לשפוט איכותו של משחק על בסיס סצינות שהיו במקור נתונות בהקשר רחב ומנומק יותר. 

אפשר להיתלות באילנות גבוהים ממש, ולהזכיר שגם "פאני ואלכסנדר" ו"תמונות מחיי נישואים" היו סדרות טלוויזיה. אלא ששתי יצירות המופת הנ"ל של ברגמן צולמו ונערכו במקור בשתי ורסיות – קולנועית וטלוויזיונית. כך נמנעו מהצופים בשעתו שאלות כמו "מה", “למה" ו"איך" שמלוות את כל משך הבהייה ב"אבידות ומציאות". לפיכך, אולי תיטיב הצפייה בסדרה להבהיר את מערכות היחסים הטעונות בין שתי האחיות, מה בדיוק עושה פה שמיל בן ארי, מדוע מלכתחילה עזבה הדמות שמגלמת אדלר את הארץ, מה עלה בגורל ספרהּ, ולמה לעזאזל הוציא נגדה האב צו עיכוב יציאה. להתראות.