שתף קטע נבחר

נטישת הערים ופיתוח בר-קיימא בישראל

ניתוח של תקציב המדינה מראה כי בעקיפין, אולי אף מבלי משים, ישראל ממשיכה להחליש את עריהָ. בשבע השנים האחרונות, תקציב הבנייה במגזר הכפרי היה גבוה פי חמישה מתקציב חיזוק הערים. נגה לבציון-נדן תוהה מדוע הממשלה, שהביעה לא אחת את רצונה לחזק את הערים ולעבותן - עושה בדיוק את ההפך

"מדיניות ממשלת ישראל תתבסס על עקרונות פיתוח בר-קיימא המשלבים כלכלה דינמית, שימוש מושכל במשאבי הטבע, הגנה על מערכות אקולוגיות ומתן שוויון הזדמנויות לכל... על-מנת לענות על הצרכים של הדור הנוכחי וצורכי הדורות הבאים" (החלטה מספר 246 של הממשלה, 14 במאי 2003)  

 

למעלה מארבע שנים חלפו מאז פורסמה ההחלטה: משרדי ממשלה הכינו אסטרטגיות לפיתוח בר-קיימא; נעשות פעולות שונות ברוח תפיסת העולם הסביבתית; הדיון בנושא הולך ומתרחב; והמודעות הציבורית גדלה. אולם מספר פעולות המפוזרות בין המשרדים אינן מרכיבות אסטרטגיה עקבית. מדינת ישראל טרם השכילה לאמץ את האסטרטגיה לפיתוח בר-קיימא כאסטרטגיה לאומית - והיא נשארה בשוליים. בבריטניה, לעומת זאת, לצד יעדים של יציבות כלכלית הוגדרו יעדים חברתיים של בניית חברה הוגנת, מתן שירותי ציבור באיכות גבוהה ואיתם גם הגנה על הסביבה, זאת כחלק מחזונה הכלכלי.

 

עקרונות הפיתוח בר-הקיימא מחייבים לדאוג לצורכיהם ורצונותיהם של בני האדם היום ובעתיד, היינו לשפר את איכות חייהם של הדורות הנוכחיים מבלי לפגוע באיכות חיי הדורות הבאים. פיתוח בר-קיימא משקף חשיבה אסטרטגית רחבה: לא רק טיפול נקודתי במפגעים סביבתיים, אלא הפנמת שיקולים אקולוגיים וחברתיים במהלכי הפיתוח, תוך מתן עדיפות לשיקולים ארוכי טווח על-פני פיתוח המתחשב בצרכים עכשוויים. חברה בת-קיימא היא חברה המשתמשת במשאבי הטבע בצורה חכמה ויעילה, נוהגת באחריות וברגישות בסביבה ובחברה ומאפשרת לאנשים לקחת חלק פעיל בהחלטות הנוגעות להם. בחברה כזו, הצלחה כלכלית היא אמצעי לשיפור איכות חיי האוכלוסייה ולא מטרה בפני עצמה.

 

 

0:1 ליישובים הכפריים מול הערים

ישראל הביעה לא אחת את רצונה לחזק את עריהָ ולעבותן, מתוך תפיסה שאיכות חיים גבוהה במרכזי הערים ובשכונות הוותיקות משרתת קהילה קיימת, רחבה ומגוונת. תפיסה זו נכונה מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית. חיזוק הערים, כלומר פיתוח שלהן תוך עיבוי וחידוש הבנייה במרכזן ובשכונותיהן הוותיקות, זול יותר מהקמת תשתיות חדשות כמו גם מצמצם את ההרס הכרוך בכך. העיבוי משאיר אדמות פנויות לשימוש, בין אם לצורך פיתוח עתידי ובין אם לצורך שמירה על ריאות ירוקות, ואילו ריכוז השירותים בעיר זול יותר מפיזורם.

 

אולם כיום, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו היחס בין האטרקטיביות היחסית של הערים - מול האופציות מחוצה להן - משתנה לרעת הערים בישראל: ההשקעה ביישובים חדשים ויצירת היצע הקרקע הרחב למגורים מחוץ לערים, מעודדות הגירת אוכלוסיות חזקות מהשכונות הוותיקות לערי לוויין ולפרברים; הקמת מרכזי תעסוקה ומסחר באזורים בעלי אופי כפרי מרוקנת את הערים מעסקים, מנוונת את מרכזי הערים ומעבירה הכנסות למועצות האזוריות על-חשבון הכנסות הערים;

תהליך הנטישה מובילה לפגיעה כספית ותפקודית בערים וביכולתן לספק שירותים נאותים לכלל המרחב. שהרי הפיתוח מחוץ לערים נעשה על-חשבון תושבי הערים.

 

לתהליך ההגירה מהערים השפעות רחבות יותר. כך לדוגמה, פיזור האוכלוסייה בטבעות רחבות יוצר תלות מוחלטת ברכב הפרטי, ומגדיל את הביקוש לכבישים ומקומות חנייה על-חשבון מערכת הסעה המונית יעילה. מתן שירותים למערכת מפוזרת, בהם תשתיות ביוב, מים, חשמל וכבישים, שירותי חינוך, רווחה ותרבות ועוד, הינו יקר, מורכב ומכביד על המערכת הציבורית. מבחינה סביבתית, פיתוח כזה פוגע בשטחים הציבוריים הפתוחים ובריאות הירוקות ומגדיל את זיהום האוויר, תוך פגיעה באיכות החיים ובבריאות התושבים. למרות זאת, פעמים רבות העלויות הכלכליות, הסביבתיות והחברתיות אינן נכללות בקבלת ההחלטות.

 

 

ההווה: מדיניות פיתוח קצרת טווח

"האוכלוסייה הכפרית מהווה כ-8.5% מכלל אוכלוסיית ישראל. עם זאת, תקציב פיתוח התשתיות במגזר הכפרי גבוה פי חמש מהתקציב המוקצה למגזר העירוני, אף-על-פי שהיקף התשתיות והצרכים במגזר הכפרי קטן מאלו של המגזר העירוני" (דיון בכנסת על המדיניות הכלכלית לשנת 2007)

 

ניתוח דקדקני של תקציב המדינה מראה כי בעקיפין, אולי אף מבלי משים, המדינה ממשיכה להחליש את הערים. בשבע השנים האחרנות, תקציב הבנייה במגזר הכפרי של משרדי השיכון והחקלאות ומינהל מקרקעי ישראל, היה גבוה פי חמישה מתקציב חיזוק הערים וההתחדשות העירונית. בשנת 2008 תקציבי הפיתוח למגזר הכפרי אמנם הופחתו, אבל גם תקציבי התמיכה בערים, כך שהפער נשמר: התקציב לבנייה במגזר הכפרי עומד על 434 מיליון שקל - לעומת 64 מיליון שקל שהוקצבו לחיזוק והתחדשות הערים; ומינהל מקרקעי ישראל ממשיך להעניק הנחות להתיישבות הכפרית בסכום כולל של 280 מיליון שקל.

 

לצד החלטות ממשלה שלהן השלכות חיוביות על ניהול משאב הקרקע, כגון הקמת פארק איילון ואימוץ המלצות ועדת גדיש, הממשלה קיבלה שורת החלטות המקבעות נורמות מנוגדות למדיניות מינהל התכנון המוצהרת: החלטות הנוגעות להקמת יישובים חדשים, גושי התיישבות והתיישבות יחידים. במקביל, הממשלה תומכת בצורה ישירה ועקיפה בעיבוי טבעות היישובים המקיפות את הערים וביישובים כפריים, ובכך נוקטת מדיניות קצרת טווח הסותרת את עקרונות הפיתוח בר-הקיימא, ללא התייחסות לעלויות הכלכליות, הסביבתיות והחברתיות ולהיחלשות הערים בהם חיה 90% מאוכלוסיית ישראל.

 

 

העתיד: רווח לערים ולמדינה

כל עוד מדינת ישראל תמשיך לעודד התיישבות מחוץ לערים על-ידי מתן הטבות והעברת תקציבים ליישובים כפריים, ומנגד לא תהיה מחויבת יותר להשקעה ולשיפור איכות החיים בעיר, נטישת הערים צפויה להימשך. הנפגעים מתהליך זה הם המדינה - ורובם המכריע של תושביה. לכן מומלץ שהממשלה תראה בחיזוק

הערים ובהעלאת איכות החיים בהן פרויקט לאומי, תוך אימוץ תפיסה תקציבית תואמת. חשוב לפעול בשלושה כיוונים: השקעה בעיר; שיפור הנגישות בתוך העיר על-חשבון הנגישות אל העיר; והקטנת אפשרויות הבנייה מחוץ לערים.  

 

דרושה הזרמת משאבים לחידוש התשתיות, מבני הציבור, השטחים הפתוחים ולפרויקטים להתחדשות עירונית, וכן חשוב שההוצאה על הסעת המונים וסלילת נתיבי תחבורה ציבורית בתוך הערים תקבל עדיפות גבוהה. ככלל, יש לעבור מראייה מצומצמת המתבססת על חישובי כדאיות כלכלית מידית של פרויקטים ספציפיים, לעבר פעולה על-פי הצרכים העירוניים. בראיה כלכלית רחבה, מדובר ברווח לערים ולמדינה.

 

 


 

המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. מדור שבועי מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה. לכל השיעורים לחצו כאן

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים