יותר מעשר שנים סחבתי את עשר הדקות האלה

לקח לי יותר מעשר שנים למצוא את עשר הדקות האלה.

הם נעצו בי מבט מאשים מידי בוקר. החפתים. באמת אין בהם שום דבר מיוחד. הם לא עשויים מזהב 24 קראט, גם לא מפלטינה, והם בהחלט חסרי כל ערך סנטימנטלי. קניתי אותם במבצע לפני 15 שנה ושילמתי עליהם משהו כמו 50 שקל. הם היו עשויים ממתכת מוזהבת, ובקצהו כל אחד מהם היה ריקוע של מגן דוד שחור. ויודעים מה? הם מצאו חן בעיניי. הם פשוט שכבו בארון שלי, ליד הגרביים, בקופסה מלבנית מהוהה אותה כינו "בית". בין שכניהם לדירה נמצאו מגוון תומכי צווארון פלסטיים, זוג מטבעות קנדיים, שני עטי פרקר ישנים, נטולי קפיץ ולא כותבים, ושני זוגות אחרים של חפתים זולים - קרובי משפחה ככל הנראה.

אחד החפתים היה שבור, החלק הרקוע נפרד מהבסיס. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל זה היה בהחלט לפני יותר מעשר שנים. וכך, בכל בוקר, במשך עשר שנים ויותר, בכל פעם שבחרתי גרביים או שלפתי איזשהו תומך לצווארון דיבר אלי החפת השבור:

"מתי תתקן אותי?"

"למה אתה לא מתקן אותי?"

"אני כבר לא מוצא חן בעיניך?"

השאלות היו במקומן. ולי, לא היו תשובות. עדיין חיבבתי את חפתי המגן-דוד שלי בדיוק כמו ביום שקניתי אותם, ודווקא רציתי שהם יהיו שמישים. באמת. אבל נראה שפשוט אף פעם לא מצאתי את הזמן או את הדבק המהיר כדי לתקן אותם. וזה לא שאני עונד חפתים כל יום, תירצתי לעצמי, רק מידי פעם. אז הם נשארו ברשימת "הנכים" שלי.

אתגר אנַכי בקומה הראשונה

כל החלונות בקומה הראשונה שלנו היו לבושים בתריסי רפפה אנכיים. אני אומר לבושים ולא מכוסים, כי המלה מכוסים עלולה להיות לא בדיוק מדויקת. אתם מבינים, פעם החלונות היו מכוסים בתריסי רפפה אנכיים, אבל עם השנים, כשהסלון, חדר האוכל והמטבח שלנו הוסבו על ידי הילדים והנכדים למשטח החלקה משולב, שדרת קרבות ואיצטדיון מרכזי, הרווחים בין השלבים הפכו להיות... אהם... משמעותיים.

מכיוון שאשתי ואני בעלי בית אחראיים, הצהרנו לעתים קרובות על החלטתנו הנחושה לשקם יום אחד את מצב החלונות. אפילו הרחקנו לכת עד כדי שמירה על השלבים שנפלו... כמעט תמיד. חלקם נדחקו לתוך ארון הבגדים, אחרים נערמו על אדני החלונות הסדוקים, ושניים אחרים עמדו נטויים במקום הראוי להם, כאילו שאף אחד לא שם לב שהם כבר מנותקים מהמסילה וניצבים מספר סנטימטרים ניכר מתחת לידידיהם השלבים האחרים. כמו שאתם יודעים, אלה דברים מהסוג ששמים אליו לב ביום הראשון והשני, אבל די מהר מתרגלים עד כדי כך שהם כבר לא נראים מוזרים בעיניך.

יום אחד הראה לי ידיד המצאה קטנה וחשובה: חתיכת פלסטיק קטנה שמולבשת על קצוות השלבים ומחליפה את הזיז השבור באחר תקין. הוא אמר שזה עולה בערך חמישה שקלים לחתיכה, וניתן להשיג אותם כמעט בכל מקום..

ובכן, זה נשמע כמו פיתרון אדיר לבעיה הקטנה שלנו, אז רשמתי בזכרוני לקנות כמה כאלה בהזדמנות הראשונה. בינתיים, התריסים נשארו פגומים וברשימת "הנכים".

המוזיקה נשמעה רפה ומתכתית

במקרה, אני באמת חובב מוזיקה מושבע. אילו רק היה לי יותר זמן, ודאי שהייתי יושב ובאמת מקשיב יותר למוזיקה. אבל אני מוגבל למנות הזעומות שאני מקבל בזמן הנסיעה במכונית ובנעימות הרקע הנשמעות בבית כשאני מעסיק את עצמי בעניינים חשובים אחרים. אין לי מערכת שמע משוכללת עתירת טכנולוגיה גבוהה עם מתמר אלקטרו אקוסטי, 20,000 ואט, עם סאב ווּפר. יש לי מערכת AIWA רגילה. היא עלתה כמה מאות שקלים, יש לה כמה אפשרויות כוונון שונות, היא נראית נוצצת והעיקר - היא עובדת... בערך.

בשלב כלשהו שמתי לב שמשהו לא נשמע כל כך טוב. המוזיקה נשמעה רפה ומתכתית. אם הגבהתי מספיק את עוצמת הצליל, זה הועיל במידת מה. וזה הפריע לי בכל פעם שהכנסתי לתוכה דיסק.

יום אחד אפילו עליתי על כסא וגיליתי שהמוזיקה נשמעת רק מתוך שני רמקולים קטנים משניים, ולא משני הראשיים. זה קרה בערך לפני ארבע שנים.

לפני כמה שבועות צעדתי לתומי לאורך הרחוב הראשי ובמקרה מצאתי את עצמי עומד מול חנות לווילונות ותריסי הצללה. פתאום, ממש משום מקום, עלה בדמיוני מראם של תריסי הרפפה החבולים בבית. נכנסתי. "יש לכם מין כאלה חתיכות פלסטיק שמרכיבים על קצה ה...?"

"הן משהו משהו. כמה אתה צריך?" הוא קטע אותי באמצע, וניגש לתיבה גדולה מלאה בהן.

בחיים שלי לא מיהרתי כל כך הביתה. פרצתי פנימה כאילו שזכיתי בלוטו. כל המשפחה התאספה סביבי. "תראו!" קרקרתי בהתלהבות, ושלפתי את חתיכות הפלסטיק מהשקית. "אני יכול לתקן עכשיו את התריסים!"

גררתי את הסולם ויצאתי לעבודה. פחות מחמש דקות אחר כך השתנה מראה החלונות לגמרי. הם הפכו מאומללים למושלמים, יצאו מרשימת הנכים ונכנסו לנבחרת הכוכבים. הסתובבתי בבית, קורן כולי. הגאווה והסיפוק שחשתי באותו רגע היו לא פחות מ... ובכן... מגוחכים. אבל הרגשתי כמו אדם שהגיע להישג בל ישוער.

משולהב מתחושה מגוחכת של הגשמה, נכנסתי לפעולה מכוח החיות החדש בו זכיתי. דהרתי לפינת האוכל וניצבתי פנים אל פנים מול המשימה שלפני - המזנון הכבד שאכלס את ה- AIWAהפגועה שלי. אין בעיות. כמה נשימות עמוקות ושריר מתוח אחד שהתגלה אחר כך, איתרתי את החוטים המנותקים, חיברתי אותם מחדש, החזרתי את המכשיר למקומו הקבוע ותחבתי פנימה דיסק חביב ומוכר. הוא לא היה יכול להישמע טוב יותר. זמן השקעה כולל? בערך שתי דקות.

אבל המסע עדיין לא הסתיים. עוד נותרה לפני התחייבות אחרונה, החפתים השבורים. לא אשאיר אתכם במתח. הדבק המהיר נח בשלווה בארגז הכלים שלי. סחטתי בערך ארבע טיפות מהבקבוקון המלא על מגן הדוד הסובל זמן כה רב, וכמה שניות אחר כך - הוקוס פוקוס! והיו לבשר אחד!

היה זה מפנה מפתיע, ובעיני אף מונומנטלי, של העובדות. קשה לתאר במילים את ההקלה, ההנאה הצרופה ותחושת המימוש שחשתי מתיקונם של המטרדים השוליים, חסרי המשמעות והטריוויאליים האלה. מעבר לכך, השפעותיה של התקפת האחריות הזאת עדיין לא תמו, למרות שכבר חלפו כמה שבועות מאז המהפך. עכשיו, כל דיסק שאני שומע נותן לי הרגשה כאילו אני נמצא בהופעה חיה, ובמקרה אני לובש לעתים קרובות במיוחד את החולצות האלה שזקוקות לחפתים.

אבל מידי פעם אני נוחת במציאות ומבין כמה מגוחך היה כל העסק. בזה אני מתגאה? כל שלושת המבצעים גם יחד לקחו לי פחות מעשר דקות! לא יכולתי למצוא עשר דקות עלובות במשך עשר שנים כדי לתקן את הדברים האלה?

ההשלכות ברורות להכאיב:

האם אנחנו לא יכולים למצוא שתי דקות מיותרות כדי להתקשר לסבא ולדודה חנה ודוד שמואל שבקצה הרחוב, מה שבטוח יעשה להם את היום?

האם אנחנו לא יכולים למצוא זמן כדי לשרבט מידי פעם על פתק "אני אוהב אותך" ולהשאיר אותו לבני הזוג שלנו או לילדים? כמה זמן זה דורש?

וכמה זמן אני צריך כדי לשלוח אימייל לחבר בודד, או למורה כדי להודות על תשומת הלב המיוחדת שהיא מעניקה לשרה, או לפיצריה כדי להגיד שהפיצה שלהם היתה משהו מיוחד?

ואם אנחנו עסוקים מדי בשביל זה, האם אנחנו לא יכולים למצוא לכל הפחות שנייה אחת כדי להגיד "בוקר טוב" לשכן שלנו, לדוור, או לאיש שמרוקן את פחי הזבל שלנו?

כמעט כולנו דוחים דברים לאחר כך. וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו לא רק מונעים טובה מאחרים, אלא מונעים גם מעצמנו כמויות אדירות של הנאה וסיפוק. איזה בזבוז!

אתם מכירים מצוין את רשימת הדברים הקטנים שלכם שיכולה לעשות שינוי גדול.

למה אתם מחכים?

רק פתחו את האוזניים. אולי גם החפתים שלכם מדברים אליכם.

• הרב יעקב סלומון עוסק למעלה מ-25 שנים בפסיכותרפיה. הוא אחד מהמרצים הבכירים בפרויקט תגלית של אש התורה ובין השאר עוסק גם בכתיבה ועריכה של ספרים. הרב סלומון לומד בישיבת תורה ודעת, נשוי לתמי.
  

באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים