מכה בבטן
כשהוא שומר על הסיפור האנושי ונמנע מסצנות נצלניות ומלודרמטיות, הפך הבמאי כריסטיאן מונג'ו את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", זוכה פרס "דקל הזהב", לסרט מהפנט על הישרדות נשית. שמוליק דובדבני התפעל
בחדרן המשותף במעונות הסטודנטים מתכוננות אוטיליה וגביטה למה שנראה כמו עוד יום שגרתי. זה מתחיל אמנם בשוק השחור של סבונים וסיגריות שהן מנהלות, אך ממשיך בהתרוצצותה של אוטיליה בין בתי המלון בעיר האפורה, מלאים עד אפס מקום כולם, בהתעקשותה שחדר הוזמן על ידי חברתה זה מכבר, ובניסיונותיה לשכנע פקידי קבלה לא ידידותיים למצוא אחד בכל זאת. אחר כך מגיע מפגש עם גבר חמוץ סבר, שמתברר כמבצע של הפלות לא חוקיות, הגוער בשתיים על שלא מילאו את הוראותיו במדויק.
כך, פחות או יותר, מתנהל חלקו הראשון של הסרט הרומני, זוכה פרס דקל הזהב, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" – השם מתייחס לזמן שעבר מאז נכנסה גביטה להריון – בבימויו של כריסטיאן מונג'וּ. סיפור על הישרדות ברומניה שלפני נפילת הקומוניזם. עלילתו מתרחשת במהלך יום אחד, שבמהלכו מבצעת גביטה הפלה – אקט שהוצא אל מחוץ לחוק על ידי הרודן צ'אושסקו עוד ב-1966. אלא שהסרט (שהשוואה בינו לבין "וירה דרייק" המופתי של מייק לי הינה מתבקשת) אין עניינו
ראיון
שובר שתיקה
מרב יודילוביץ'
עם מועמדות לגלובוס הזהב ונצחונות בקאן ובאקדמיה האירופית, מגיע לארץ הבימאי הרומני, כריסטיאן מונג'יו, עם הסרט "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", העוסק בהפלות בלתי חוקיות תחת המשטר הקומוניסטי. "הזכייה בקאן היתה כמו לכבוש את גביע העולם בכדורגל", הוא אומר
ההפלה, אם כן, פועלת מחוץ לכל דיון מוסרי, והאקט הפרטי והאינטימי נהפך לבעל משמעות חתרנית-פוליטית. הנקודה הזו מובעת היטב באמצעות הבחירה האסתטית של מונג'וּ לצלם כל סצינה בשוט אחד, שבמהלכו נותרת המצלמה קבועה, הדמויות הן שנכנסות ויוצאות אל ומתוך הפריים, או עוקבת אחריהן בתנועתן. הנשים, רוצה לומר, כאילו לכודות בתוך מבנה חברתי שרואה בהן, ובעיקר ברחמן, כלי הפועל בשירות הלאומיות, והופך כל תפיסה אחרת שלהן לשולית.
הסיטואציה הזו מובעת כאן היטב בסצינה נפלאה, אחת מני רבות, שבה נאלצת אוטיליה לנטוש את חברתה בחדרן במלון, ולהגיע אל מסיבת יום ההולדת של אמו של החבר שלה. המצלמה מתמקדת אז בה, הממוקמת במרכז התמונה, שאר האורחים השקועים בשיחה ערה כמו צרים עליה והחבר שלה סוגר ממש מאחור, בעוד היא נותרת חסרת תנועה ושקטה – מחכה לרגע בו תוכל כבר לעזוב ולשוב אל החדר ההוא במלון. התחושה הזו, של חוסר אונים ודיכוי, ובעיקר של סערת הרגשות שהאישה הצעירה נאלצת להחניק בקרבה, עוברת באמצעות המצלמה המשתהה עליה, ודרך עבודת המשחק היוצאת מן הכלל של אנמריה מרינקה העושה פה את דמותה של אוטיליה.
"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". כל הסצנות צולמו בשוט אחד
הלידה כמטאפורה לשחרור
זכייתו של "4 חודשים" בפרס הגדול של פסטיבל "קאן" הוא עדות נוספת למקומה של תעשיית הסרטים הרומנית בצמרת הקולנוע העולמי (בערוצי הלוויין משודרים פה ושם "12:08 ממזרח לבוקרשט” ו"מותו של מר לזרסקו" הנפלאים). הריאליזם הקיומי הקודר של הקולנוע הרומני המתעורר מזמין – לפחות בסרט הנוכחי – השוואה עם יצירותיהם של האחים דארדן הבלגים. כמוהם, גם מונג'וּ מגולל סיפור של הישרדות יומיומית תוך שהוא נמנע מכל שמץ של נצלנות (זו הסיבה שלא מעט מבקרים הרימו גבה נוכח שוט מסוים – מי שיראה את הסרט, יבין – שהופעתו פה נתפסה כחורגת מהטון הכה-לא-סנסציוני של הסרט כולו).הבחירה של מונג'וּ – שסרטו זה הוא הראשון בסדרה מתוכננת שעניינה החיים תחת שלטון צ'אושסקו – להיצמד דווקא לנקודת מבטה של אוטיליה, האקטיבית, ולא לזו של הצעירה ההרה, מדגישה את עובדת היותו של "4 חודשים" יצירה המבקשת לעסוק, קודם כל, בהישרדות נשית, אך גם בצורך וביכולת שלהן להפוך את גופן מאובייקט מבוזה (על ידי גברים ועל ידי מנגנון השליטה החברתי-פוליטי) למקור של כוח ועוצמה. הלידה הופכת למטאפורה של שחרור, והסטראוטיפ של האישה כיולדת במסגרת הקהילתית משמש פה כאקט חתרני. בעובר המת, ממש כך, מוטבע חותם הלאומיות, שתחתיה חותרת האישה.
"4 חודשים". בעובר המת מוטבע חותם הלאומיות, שתחתיה חותרת האישה
עבודת המשחק כאן היא לא פחות ממזהירה. לא רק מרינקה, שבסצינה עזה במיוחד מקריבה הדמות שהיא מגלמת את גופה למען חברתה, אלא גם לאורה וסיליו כגביטה התמימה, וכן ולאד איוואנוב כמבצע ההפלות הבלתי חוקיות. הלה, כמסתבר, היה הבחירה הראשונה לתפקיד כלשהו בסרט, ואין זה פלא – הסצינות בהשתתפותו נטענות בעוצמה בלתי רגילה, ומעניקות ערך מוסף לסיפור ההישרדות הנשי. למעשה זה היה יכול להיות סרט מושלם, אלמלא התחושה שמונג'וּ נדרש בו לאסתטיקה מוכרת מדי, אולי אפילו מעט נדושה, של "ריאליזם קודר".
"4 חודשים". חיים תחת הקומוניזם
מונג'ו. כמעט מושלם
צילום: מרב יודילוביץ'
מומלצים
