מופע שנות השבעים
רגע לפני שניל יאנג מסיים את סיבוב ההופעות האמריקני שלו, נציגנו בפילדלפיה זכה לראות אותו, אגדה חיה על הבמה ולהרגיש היסטוריה בהתהוות
בגיל 62, אחרי מפרצת מוחית ואלבום קונספט מחאתי נגד מדיניותו של ג'ורג' בוש בעיראק, נראה שיאנג חוזר אל העשור בו קיבע את מעמדו בהיכל התהילה של הרוק. בשנתיים האחרונות הוציא שני אלבומי הופעות שהוקלטו בתחילת הסבנטיז (Live at Fillmore East ו-Live at Massey Hall) ואת הדיסק האחרון והמצוין שלו "Chrome Dreams II", המבוסס ברובו על אלבום מ-1977 שנגנז.
רוח החזרה אל שנות השבעים היא גם זו שמפעמת בסיבוב ההופעות המפותל ברחבי ארה"ב שמסיים בימים אלה יאנג עם להקתו. מופע שכולו מחווה לסבנטיז והשירים הנכללים בו, על אף שחלקם משתנים מדי ערב, הם שילוב מנצח בין חומרים נדירים של יאנג שכמעט ולא נוגנו ב-25-30 השנים האחרונות, שירים מ-"Chrome Dreams II" ותחמושת ההמנונים הבלתי נגמרת שלו מאלבומיו הענקיים לאורך שנות השבעים.
יאנג על הבמה בפילדלפיה. כמו חלום (צילומים: יהונתן ובר)
על הבמה בפילדלפיה הוא פתח ב-Ambulance Blues, השיר שסוגר את On The Beach, אולי אלבומו הגדול ביותר וללא ספק אחד משיריו המרגשים והיפים. את האינטרו של "האמבולנס" שמעתי עוד מהלובי של ה"טאוור הול" בטרם נכנסתי לאולם ולא יכולתי לדמיין פתיחה חלומית יותר להופעה מאשר השיר הזה. קולו הדק והייחודי של יאנג, שנשמע בתחילה מרוחק ולא ברור, רק הלך והתגבר. הוא נשמע בדיוק כמו בתקליט מ-1974, חי, חד, צעיר ומלא בחמימות בלתי נגמרת.
החלום שאליו צללתי מהרגע בו נשמעה הפריטה הראשונה של "האמבולנס", התרחב והפך במשך שעתיים לאחת החוויות המוזיקליות העוצמתיות ביותר שעברתי בחיי. הלב נכנס כבאחת לפעילות מואצת, מפמפם גאלונים של אדרנלין השוטפים בגלים אדירים כל חשש לאדישות.
וילון הכניסה לאולם הוסט על ידי הסדרנית והרוקר ההיפי בעל שיער השיבה נחשף במלוא הדרו. מעט מלא, אך בעל תווי פנים ברורים, המזכירים את אלה של גיבורי האומה האמריקנית החרוטים בהר ראשמור, חורש את המפוחית מימין לשמאל ולהיפך, רוקע ברגליו בדרכו היאנגית מחוץ לכל קצב אפשרי ומשגר אל החלל משפטים שעשו היסטוריה כמו:
I never knew a man
could tell so many lies
He had a different story
for every set of eyes
התפוצצות חשמלית
חציו הראשון של המופע אקוסטי לחלוטין ומתנהל ללא להקה, תוך שיאנג מחליף ללא הרף בין שמונה הגיטרות הפזורות סביבו לשני פסנתרים שהוצבו בצדי הבמה. מ-Ambulance Blues המשיך הקנדי, ששיריו משרטטים יותר מכל דבר אחר את ההוויה האמריקנית של השדות הפתוחים, לסדרה של שירים שקטים ואישיים. רק הוא והקהל.
הוא נתן ביצוע מרטיט ל-A Man Needs a Maid שכלל גם קטע קלידים עם סאונד של עוגב ומשם עבר ל-Sad Movies שלא לא נוגן בהופעה חיה מאז 1976. גם אגדת פולק אחרת, Cowgirl in the Sand, זכתה לביצוע מעולה על הפסנתר וסחטה תשואות רמות מהקהל.
מרחק נגיעה
את After The Gold Rush ההמנוני, הקדיש יאנג לזוכה פרס נובל לשלום, אל גור, שהוא לדבריו איש של אמת ויושר, וזה מבחינתו הדבר החשוב ביותר שאפשר לבקש מאדם.
אחרי כ-20 דקות של הפסקה, במהלכה הוחלפה הבמה כמעט לחלוטין, שב יאנג כשהוא מלווה בבסיסט ריק רוזאס, הגיטריסט ונגן הסטיל פדאל בן קית' ומתופף ה"קרייזי הורס" רלף מולינה, לעוד 12 שירים והתפוצצות חשמלית שכולה ניל יאנג במיטבו ובגדולתו.
נהמות הדיסטורשן שלו הן עדיין העמוקות ביותר בשוק, ממש כמו ב-Live Rust. ב-The Loner המלוכלך ומרעיד הקירות הוא כמעט ובולע את המיקרופון וב-Dirty Old Man הוא יורד לביבים המסריחים ביותר של מילות השיר בזעם בלתי מתכלה. כזה שאולי מתאים לאדם שספרות גילו הפוכות מאלה של יאנג.
אחר כך הגיעו פנינים כמו Everybody
Knows This is Nowhere, Winterlog ו-Oh, Lonesome Me. לקינוח נתן כמעט 20 דקות של כיסוח בלתי נגמר ב-No Hidden Path, גם הוא מ-Chrome Dreams II, שהיה שיא הערב. ההדרן הרים את גג ה"טאוור הול" באוויר עם Cinnamon Girl ו-Like a Hurricane המיתולוגיים. נדמה שרק Rockin' in the Free World היה חסר בכדי לסגור ערב מושלם לגמרי, אבל אחרי הצגה שכזו למי בכלל יכולות להיות טענות.
ההופעה צולמה וצפויה להיכלל בדיוידי חדש העוקב אחרי "חלומות הכרום" של יאנג. את הפרויקט מביים ג'ונתן דמי, החתום גם על הסרט הדוקומנטרי Heart of Gold, העוקב אחר חייו של יאנג. כל זה תרם לתחושה שלנגד עיני, מרחק של נגיעה ממש, מנוגנת ומתועדת ההיסטוריה של אחד מענקי הרוק הגדולים בכל הזמנים.
