60 למדינה? שיחגגו לבד

רגע של השראה קיבלנו בימים האחרונים מאמני ישראל, שהכריזו כי הם מחרימים את חגיגות ה-60 של המדינה, כיוון שתקציבי התרבות קוצצו באכזריות בשנים האחרונות. בין אם יעמדו בדיבורם ובין אם לאו, מן הראוי שקריאתם תהיה הדגל אליו ייאספו מחנות רבים. רוב תושבי ישראל נמצאים במצב דומה לשלהם, ומה שקרה לתקציבי התרבות הוא רק תסמין המשקף את מה שצפוי לכולנו מחר.

מה יש לנו בכלל לחגוג? בשנת ה-60 למדינה נחרבת לה מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. המורים נגרסו בשביתה של חודשיים כמעט, ולבסוף אולצו לחתום על הסכם תחת אקדח של צווי מניעה. כבריון השכונתי הופיע שר האוצר בראיונות הטלוויזיה והתפאר בכך ששום דבר אינו סגור בנוגע להחזר השעות או למספר התלמידים בכיתות, ושהוא לא ייתן כלום. לרגע נדמה שבחודשים האלה הוא נאבק בגבורה עילאית באויבי העם.

בימים אלה מאבדים 200 אלף סטודנטים שנה מחייהם. חלקם, אנו מתבשרים, כבר עזבו את הארץ ללמוד בחו"ל. גם הסטודנטים שהיו אמורים להצטרף לאוניברסיטה בשנה הבאה יאבדו שנה מחייהם. אם בכלל ניתן יהיה ללמוד כאן בשנה הבאה, מקומותיהם באולמות ההרצאות יהיו תפוסים על ידי אלה שלא עלה בידם ללמוד השנה.

אין לטעות, מלחמת החורמה שמנהלים פקידי האוצר במרצים כבר מזמן אינה מלחמה סביב אחוזי שחיקה. על רגליהם האחוריות הם נעמדים מול מה שהם רואים כסכנה קיומית למשטר הכלכלי שהם השליטו כאו בעשורים האחרונים: דרישת אזרחים ליהנות מפירורי עוגת הצמיחה שלה הם תרמו בזיעת אפם. על גופתם המתה ייתנו פקידי האוצר למישהו לגעת בעוגה שנועדה לקהילת העסקים של ישראל. זו הרי הקהילה אליה הם שואפים להצטרף ביום מן הימים.

בשנת ה-60 אנו מתבשרים שעובד פשוט אמור לעבוד 12 שנה על מנת להשתכר משכורת חודשית אחת כמו זו של מנהלו הבכיר. זו גם השנה שבה השיג האוצר הישג גדול והצליח למנוע תוספת של 140 שקל מהמשתכרים שכר מינימום. 140 שקל הוא הצליח לגזול מאלה שנאלצים לפעמים לחטט בפחי האשפה. את הכסף שלקח הוא יצרף לסכום הקטן שחסך על חשבון ניצולי השואה, ואת הקופה הזו הוא מייעד לשיפור רווחיו של העשירון העליון.

בשנת ה-60 למדינה הגיעה ישראל גם למקום האחרון בעולם המערבי מבחינת תנאי חייהם של נכים ובעלי מוגבלויות. היא הצליחה להשיג פרס ראשון רק בתחום אחד, עומק הפערים החברתיים.

ועל איזה בסיס נבנית והולכת המערכת הזו? על שתיקתו הפאסיבית של הציבור, על כך שכל סקטור נאבק לבדו, על העייפות של כולנו מהאמונה ביכולת לשנות.

אבל יש דבר אחד שאנחנו כן יכולים לעשות. להצטרף לקריאה להחרים את חגיגות ה-60 למדינה. כמו מארי אנטואנט, אותה מלכת צרפת מדושנת, יושבת הנהגת ישראל ובראשה ראש הממשלה, שר האוצר ופקידיו, ומזמינים אותנו למסיבתם הפרטית, בבחינת אם אין לחם תחגגו 60 למדינה. שרי הטקס היו רוצים להפיץ מראית עין של עם אחד ומאוחד, של סולידריות דביקה שבה כולנו יושבים כתף אל כתף ומדליקים משואות, ומלהגים על תפארת מדינת ישראל כאילו לא נפל דבר. אבל הגיע הרגע לקום ולומר עד כאן. מי בסטיקר על האוטו, מי במאמר בעיתון, מי בשלט על מרפסת הבית: החגיגות שלכם אינן החגיגות שלנו. אנו נחגוג את חגינו בצנעה, ואתם תדליקו לכם לפידים בהר הרצל. על במת הכבוד ישבו להם ראש הממשלה ושריו, יו"ר הכנסת ופקידי האוצר, הם גם יזמנו להם את חבריהם מן האלפיון העליון כאורחי כבוד. אבל אנחנו, רוב רובו של העם, לא נהיה שם.