משתיקים, נמאסתם
גם אם פה ושם מיהרנו לחרוץ דין ולכוון מצלמה אל פנים המומות, החוק הדרקוני, האוסר לפרסם שמות חשודים, מבצע סיכול ממוקד בזכות שלכם לדעת
אין גבול לאבסורד שבהצעת החוק הזאת, שכבר זכתה לתמיכה של ועדת השרים לחקיקה. בסבך הביורוקרטיה - וגם בנסיבות קצת יותר מוצדקות ומובנות - הליכי חקירה בישראל עלולים להימשך גם חודשים, ולמעלה מכך. די אם נתבונן בפרשות המוכרות לנו היטב - משה קצב, אברהם הירשזון, אהוד אולמרט, אהוד ברק, בנימין נתניהו ואריאל שרון - כדי שניזכר שלעתים, לא פשוט לפרקליטות להגיש תיק מוצק לבית-המשפט. לא אחת, כמו במקרה הנשיא השמיני או ראש הממשלה ה-11, כבר מוצגת טיוטת כתב אישום - אך בסופו של דבר, היא נגנזת בהוראת היועץ המשפטי. האין זכאי הציבור לדעת על הדרמה שהתחוללה סביב תרומותיו של סיריל קרן או פקידותיו של קצב, רק משום שמני מזוז לא הלך עם זה "עד הסוף"?
ומדוע בעצם מציבים יוזמי החוק את גבול הפרסום בהגשת כתב אישום? אדרבא, שיורו להמתין עד להרשעתו - או זיכויו המוחלט - של כל נאשם ונאשם. ואולי יבחרו לחכות עוד קצת, עד להשגת תגובתו בקולו ובדמותו? אם יבחר הגנב שלא להיחשף, אם יעדיף האנס לשמור את פרטיו בסתר - זכותו. הוא אולי נטל חיים או הותיר נפש פצועה לעד, אבל היי - גם לו יש ילדים, משפחה ופרנסה טובה. למה שלא נאפשר גם לרוצח להשתקם, לכשיומתק מאסר העולם?
אבל יוזמת החקיקה הזאת לא עומדת לבדה. קשה להתעלם מאחיותיה הבכורות - "חוק האח הגדול", המאפשר למשטרה לבלוש אחר כל אחד ואחד מאיתנו בטלפון ובאינטרנט, והצעותיו השונות והמשונות של ח"כ ישראל חסון בעניין הפיקוח על הטוקבקים. מישהו בירושלים "סימן" את חופש המידע כאויב העם, ובקרב הזה - כל האמצעים כשרים. מישהו כאן מנסה לרכוב על גל ההשתקה - אותו טרנד עכשווי, שחילחל כנראה מיועצי התדמית של הפוליטיקאים לאזרחים, במין אפקט מאוחר של מלחמת לבנון השנייה. התקשורת - אומרים בכנסת ובציבור - דיברה את עצמה לדעת. לא יזיק להשתיק אותה קצת. מה יישאר למשפט הציבור? זה כבר פחות חשוב.
אם להודות על האמת, התקשורת באמת זקוקה לחשבון נפש משלה. אולי לא היינו זהירים מספיק, כשרצנו ארבעה צעדים קדימה עם הסקופ. אולי מיהרנו לחרוץ דין בבית-משפט שדה, להאשים ולהרשיע קבל עם ועולם, לכוון את עדשת המצלמה הישר אל פניו הנדהמות של ה"כוכב" התורן, שבעצמו עוד לא ידע שהוא מסובך במשהו. אבל האם הפיתרון הוא דווקא החוק הדרקוני המתגלגל כעת במסדרונות הכנסת - זה המבצע סיכול ממוקד בזכות הציבור לדעת?
איך נדע על סחבת ועוולה כלפי חשוד, אם ייאסר עלינו אפילו לשמוע עליו? כיצד נוכל להפעיל לחץ ולצאת להפגנות
על קלות עונשם של סוחרי נשים, אם לא יופיעו בתקשורת מדי שבוע העבריינים העושקים אותן? איזו הרתעה נוכל אי פעם לייצר נגד מפירי חוק, אם אלה יישארו אנונימיים?
אכן, הסוגיה הטעונה של פרסום שם חשוד ברבים מצויה כיום בתחום האפור. אם הח"כים לא סומכים עוד על שיקול דעתם של העיתונאים - בין שמסיבות ענייניות ובין שמאינטרסים אישיים - יתכבדו וימצאו פיתרון אחר. זה יכול לבוא דרך מועצת העיתונות, שאולי תצמיח לה שיניים ותוכל להפעיל סנקציות כאלו ואחרות בתגובה להפרה בוטה של כללי האתיקה; זה יכול להיות גם חוק, למשל: איסור פרסום שמו של חשוד עד להארכת מעצרו על-ידי שופט, למעט במקרים מובהקים של אישי ציבור האמונים על חיינו ומסינו. אבל מכאן ועד גניזת כל ידיעה קודם להעמדתו של אדם לדין, המרחק רב. ודאי שלא כך תוחרף המלחמה באלימות הגואה, אותה תובעים שוב ושוב דווקא במסדרונות הכנסת.
גיא רונן, חבר מערכת ynet
