נקודת האל-חזור של חוק העישון

כחודשיים בלבד חלפו מאז נכנס לתוקפו התיקון לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים, וכבר מנסים מספר חברי כנסת להחזיר את ישראל לאחור, בעזרת הצעות חוק שמטרתן לפגוע בבריאות הציבור פגיעה קשה.

ח"כ צבי הנדל וח"כ יורם מרציאנו מעוניינים כנראה לסרס את החוק. הנדל מציע שרשות מקומית תוכל לאפשר ל-20%ממקומות הבילוי בשטחה לקבוע כי בתחומם העישון מותר. מרציאנו הציע כי כל בעל עסק יוכל לקבוע בעצמו אם בתחומי העסק שלו העישון מותר או אסור.

החוק שאוסר לעשן במקומות בילוי קיים כבר כשש שנים, שבהן רבים מבעלי העסקים הפרו אותו באופן מודע, וחשפו את לקוחותיהם ועובדיהם לנזקי עשן הסיגריות. והנה, סוף סוף השתנתה נורמה בישראל, המחוקק תיקן ושיפר את החוק, החלו לאכוף אותו ואזרחי המדינה אף נחלצים מביישנותם ומתחילים לדרוש אוויר נקי במקומות הבילוי. דווקא אז קמים חברי הכנסת, שמחוייבים לבריאותו של הציבור, ומנסים לגרוף רווח פוליטי על חשבון בריאותו.

יש שיטענו כי מן הראוי שיתקיימו מקומות למעשנים ומקומות לשאר האזרחים. אך זו אינה הצעה רצינית. אם נאמץ את קו המחשבה של הנדל, אדם מעשן יכול להיכנס לכל מקום בילוי שיחפוץ, גם אם אסור לעשן בו, וכשירצה בכך ייצא לרגע לעשן. לעומת זאת, קרוב ל-80% מאזרחי המדינה הבוגרים שאינם מעשנים, יגורשו מ-20% ממקומות הבילוי בהם יהיו חשופים לנזקי העישון. אדם שאינו מעשן לא יכול לצאת לרגע החוצה כדי "לא לעשן".

ומה על העובדים? החוק למניעת העישון לא נועד להגן רק על הלקוחות אלא גם עליהם. האם במקומות אלו יועסקו רק עובדים מעשנים? האם בכוונת המדינה לפגוע בחופש העיסוק של אזרחיה ולמנוע מהם לעבוד באלפי מקומות? האם בנוסף לשכר המינימום שיקבלו מלצרים וברמנים, בעל העסק ישלם להם תוספת סיכון על החשיפה העצומה לעשרות חומרים מסרטנים? האם כך "מגינים" ח"כ הנדל ודומיו על הציבור, בניסיונות לבטל חוק שהוכיח עצמו במדינות רבות כחוק המיטיב עם בריאות הציבור? מעניין מה היו אומרים אותם חברי כנסת על חוק שיאפשר לבעל עסק שאינו שבע רצון מנוכחות של אוכלוסיות מסוימות, לקבוע שלט שאוסר על בעלי צבע עור מסוים או אוכלוסיות מוגבלות להיכנס לתחומו. האם לשיטתו של הנדל, לא תהיה בכך בעיה כיוון שהם לא יוכלו להיכנס "רק" ל-20% ממקומות הבילוי?

עלינו לשאול מדוע נותני הטון הם דווקא המעשנים שדורשים לעשות זאת על כוס בירה בפאב. אולי מן הראוי שנתחשב גם במי שנהנה לעשן תוך אכילת סטייק, במהלך צפייה בסרט קולנוע, או באוטובוס מתל אביב לירושלים? ומה לגבי הטיסה בת 12 השעות לניו יורק? למה להסתפק בפאבים? הבה נקצה 20% מהמסעדות בארץ למעשנים בלבד, וכך גם 20% מבתי הקולנוע, הקניונים והאוטובוסים הציבוריים. 

לטענת הנדל, החוק הקיים הקים "עננת מצורעות אותה חשים המעשנים", אך הדבר רחוק מהמציאות. החוק הקיים אינו מונע מבעל עסק המעוניין להתיר עישון בשטחו לעשות כן. הוא יכול לאפשר זאת בחדר נפרד, שיוגדר כחדר עישון. על הנדל גם להידרש לנתון על פיו רבים מהמעשנים דווקא תומכים במניעת העישון במקומות ציבוריים, בכלל זה גם מקומות הבילוי. סקרים שנערכו לאחרונה מגלים שכמחצית מהאזרחים המעשנים תומכים באיסור העישון, והם מצטרפים לכ-80%

מהאוכלוסייה הבוגרת שאינם מעשנים ונחשפים מדי יום לנזקי העישון הכפוי, בעבודה ובמקומות הבילוי. בנוסף, סקר שערך לאחרונה מכון "מותגים" עבור חברת "גלוברנדס", אחת ממשווקות הסיגריות הגדולות בישראל, מגלה כי שני שליש מהמעשנים כלל אינם מרגישים דחויים או לא רצויים בגלל איסור העישון החל עליהם.

הנדל ומרציאנו מנסים להחזירנו לתקופה בה אחוז המעשנים בקרב האוכלוסייה עמד על יותר מ-40%, התמותה מעישון הייתה אסטרונומית והעישון היה נפוץ בכל מקום, וברצונם לעגן זאת בחוק. טוב יעשו אותם חברי כנסת, אם ישקיעו את מרצם בחקיקה המיטיבה עם בריאות הציבור ושמיישמת את האמנה הבינלאומית עליה חתומה ישראל יחד עם 158 מדינות נוספות, הקוראת למניעת העישון במקומות הציבוריים.