מובארק שם פס - ובירושלים הס
מצרים צפצפה על ההבנות ופתחה את שערי עזה בפני עולי הרגל. אבל גם הקולניים שבשרינו זכרו את לקח לבני, נתקפו חרדה - ומילאו פיהם מים
אולמרט, ברק ולבני הוכו בתדהמה. המצרים עשו צעד שמשמעותו אחת: שימת פס על כל הסיכומים עם ישראל. מילא סיכומי העבר, ערב ההתנתקות, על אודות אחריותם על הגבול עם עזה; אבל הם שמו פס גם על סיכום טרי-טרי, מהשבוע שעבר, כשמובארק פגש את ברק. אחד מאלה, שהיו שם באותם רגעים, סיפר שחש שקהיר מצפצפת על ישראל, שהיא מתעלמת מכללים בסיסיים של התנהגות בין מדינות, שלא לומר בין מדינות להן הסכם שלום והבנות לשיתוף פעולה במלחמה בטרור האיסלאמי.
אלא שתחושות המנהיגים הישראלים לחוד - ומעשיהם לחוד. "אפקט מובארק" - השיתוק חסר הפשר מול זקן מנהיגי המזרח התיכון - פעל את פעולתו. רדופי אימתו של מי ששיגר את שר החוץ שלו להשתלח כך בשרת החוץ שלנו, סכרו פיותיהם. לאחר שראו מה עולל הזקן לזאת שהעזה לטעון שקהיר אינה פועלת לעצור את ההברחות מפילדלפי, לקתה הנהגת ישראל באלם. אין פוצה פה ומצפצף. אפילו ליברמן ודיכטר - מגדולי תוקפי המדיניות המצרית בגבולה עם עזה - נשתתקו.
וייפתחו שערי עזה (צילום: רויטרס)
יממה מאוחר מדי פרסמה ירושלים הודעה רשמית רופסת, לפיה היא רואה את הדברים "בדאגה ובחומרה" - ככאלה ש"פוגעים במאבק בטרור ובמאמצים להביא לרגיעה ולקדם את תהליך השלום". ומי חתום? לא אולמרט, לא איש מסגניו, ודאי לא לבני או מי מחברי הקבינט. אף אחד לא רצה לאחוז בידיו את תפוח האדמה הלוהט הזה, שהטילה מצרים אל שטח ישראל. אפקט מובארק, ללא ספק, עשה את שלו.
מחכים עד בּוש
ביום שני בערב היה קר בשדרות. רינה מור-יוסף הייתה עטופה במעיל כשבאה למרכז שליד העירייה, עם הטלפון המצלצל בידה. "עוד קסאם ליד הבית שלנו במשה רבנו. הילדים מספרים לי על עשן שהם רואים בשדה ליד", סיפרה נרגשת, כאילו לא חוותה כבר מאות קסאמים, כאילו לא הרעישה באמצעיה המוגבלים עולם ומלואו בשנים האחרונות, נאחזת בביתה הצנוע שמתחת לגבעת התצפית על בית חנון היורקת אש, מהעבר העזתי של הגבול.
החשיכה כבר ירדה על שדרות כשאבי דיכטר נכנס למשרד שהקים לעצמו ליד מרכזיית בזק. דקות הליכה מהמקום בו רעדה מור-יוסף - ולאו דווקא מהקור - נפגש השר לביטחון פנים עם ראש העיר הקודם, דוד בוסקילה. פעם בשבוע הוא יורד לכמה שעות לשדרות, ואחר כך נוסע בוולוו הביתה, לשכונת אפרידר היפה באשקלון.
דיכטר, שעירו ספגה בבוקר יום ה' את הפגיעה הכי צפונית של רקטת "גראד" 122 מ"מ, מזהיר זה זמן שאוטוטו רבע מיליון איש נמצאים בטווח המוות של הרקטה. אבל הממשלה - והוא בתוכה - אינה מכריעה בעד פעולה רחבה בעזה. מחכים לבוש, שמחכה לפלסטינים, שמחכים למדינה, שמחכה לישראל, שמחכה לבוש - וחוזר חלילה. מי שלא ממתין הם החמאס, הג'יהאד, ועדות ההתנגדות, החזית העממית ויתר שוחרי הטרור.
"מישהו צריך לומר את זה", אמר היום אחד השרים, "גם אם בוש, שמגיע לכאן בשבוע הבא; מלך ירדן, שמארח את אולמרט בארמונו בעקבה; או הנשיא מובארק, שמביך אותו ברפיח - לא יאהבו את זה. ישראל צריכה לבצע פעולה צבאית נחרצת בעזה, בטרם יקום לנו שם עוד חיזבאללה, שטיליו יאיימו גם על תל-אביב. אי-אפשר לחכות עוד שנתיים וחצי ל'כיפת הברזל'. אי-אפשר לחכות ל-50 המיליונים הלא-מספיקים, שנידב אולמרט - בלחץ פוליטי סביב אישור התקציב - למיגון בתים בעוטף עזה. אי-אפשר לחכות כל יום, כל היום, לרקטות בחסות החמאס".
