אין כפרה
כל מכונות הכתיבה שבעולם לא יצילו את "כפרה", סרט פסבדו אינטלקטואלי, שמקנה לצופים תחושה של מורכבות ועמקות שאינה קיימת בו כלל. שמוליק דובדבני רוטן על קולנוע שמרדד יצירה ספרותית ראויה
"כפרה" הוא מסוג הסרטים שבהם העיסוק הרפלקסיבי בפעולת הכתיבה והיצירה גם מלווה בתקתוק מכונת כתיבה השב ונשמע בפסקול, או באפקטים קוליים דומים. וזה עוד בלי לדבר על אינספור צילומי תקריב על מכונת כתיבה עצמה, על דפים מתעופפים, ועל הליכתה של הגיבורה, בצעירותה, שצועדת בקצב הכתבה. וכן, “כפרה" הוא גם מאותם סרטים שעוסקים – ברצינות תהומית – בכוחה הגואל של הספרות, ביכולתה להעניק חסד לאלה שזה נשלל מהם, בזיכרון שהולך ודועך מול זה שנותר על הדף, ובגבול שבין הבדיון והמציאות. אח, איך אפשר בלי הגבול שבין בדיון ומציאות.
זו הסיבה, למשל, שבמהלך אחת הסצינות מצולם גיבור העלילה הרומנטית על רקע מסך ענק שעליו מוקרן רגע (רומנטי) מתוך "רציף הערפילים" (סרט הפשע המופתי של ז'אק פרוור ומרסל קרנה מ-1938, בכיכובם של ז'אן גאבן ומישל מורגן). אף זאת: ספרו המוערך ועמוס ההתייחסויות הספרותיות של איאן מקיואן מ-2001, סיפק דיון מעניין ביחסיותן של נקודות המבט ובסובייקטיביות. הוא אף השכיל לחבר זאת אל הרגע ההיסטורי המכריע של התפוררות המעמדות בחברה הבריטית, ואל התבוננות מוגבלת במציאות, שכולה שבויה בקונבנציות דקדנטיות ופנטזיות של ראשית התבגרות. אך "כפרה" הסרט מתקשה לאתר מקבילות קולנועיות מאתגרות דיין - אלא אם צילום אותה סצינה פעמיים, משתי נקודות התבוננות, נתפס בעיני מישהו כשווה ערך.
"כפרה", במילים אחרות, נוטל מספרו של מקיואן את סיפור הרומן נוסח המאה ה-19, אך ללא התחכום – האופנתי והפופולרי משהו – שהפך אותו ל"ספר על
דרושה אמנות שתכפר על החיים
כמתבקש משמו, הסרט (והספר) עוסק בחיפוש אחר גאולה וכפרה באמצעות הבדיון, בסופר שביכולתו לקבוע גורלות, ובמעבר מכתיבה שטחית ופשטנית אל כתיבה של דמיון בוגר, של הבנה והתמודדות כנה עם אשמה, אל נחמה המתאפשרת רק בספרות. דווקא בנקודה זו יכולים היו הבמאי, ג'ו רייט (שאת משיכתו אל הספרות האנגלית של המאה ה-19 הפגין בעיבודו הקורקטי מלפני שנתיים ל"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, אף הוא בכיכובה של נייטלי) והתסריטאי-מחזאי כריסטופר המפטון, לומר משהו על מהותה של הפנטזיה הקולנועית, ועל צדה המלנכולי והמיוסר. אלא שאצלם העיסוק בבדיה של אמנות הסרט רק מעיד עד כמה הקולנוע מרדד לפעמים מורכבות ספרותית, וממילא אינו אומר דבר וחצי דבר על יכולתה של האמנות לכפר, במידה, על החיים. בהקשר זה, של הארס פואטיקה, אי אפשר שלא להרהר לרגע מה היה קורה לו היו השניים הופכים את הגיבורה מסופרת מצליחה לתסריטאית, נניח.
"כפרה". מתנתק מהמקור הספרותי שלו, וההקשר ההיסטורי הופך לקלישאה
"כפרה", לפיכך, אינו יותר ממוצר תרבותי מכובד, שיתרונו בכך שהוא מקנה לצופים בו תחושה של מורכבות ועמקות אינטלקטואלית שאינה נמצאת בו כלל. הסרט מתקשה לספק מקבילות צורניות-חזותיות שישוו ללהטוטים הפוסט-מודרניים האפנתיים של המקור הספרותי, ונדרש על כן לפתרונות פשטניים (אחד מהם, הרצה לאחור של הסרט, מזכיר, שלא בטובתו, את "שיגעון בחלל" של מל ברוקס). אף הבחירה לשנות את סופו של הספר, ולמצוא את הגיבורה בזקנתה (המגולמת עתה על ידי ונסה רדגרייב) כשהיא מתוודה על אשמתה מול מצלמת טלוויזיה – זו ש"מייצרת את האמת" מול הקולנוע שהוא בדיה, או משהו עמוק כזה – היא רק עדות לכך שהמפטון הוא, בלי כל ספק, מחזאי מעולה אך תסריטאי חלש.
סימבוליות מנותקת
ישנם כמה רגעים מרשימים של ממש ב"כפרה". למשל, תנועת מצלמה רציפה ומסובכת אחת, המלווה את בנה של המשרתת שהוא אחד הלוחמים המפונים עתה מחוף דנקירק. זה מסוג אותם שוטים מורכבים שאמורים להראות לצופה עד כמה המלחמה היא גיהינום (ועד כמה הבמאי הוא וירטואוז). הנה, כך הופך גם ההקשר ההיסטורי לקלישאה.אשר לשחקנים, מקאבוי מצליח להתייסר על הבד באופן שעתיד להפוך אותו לדבר החם הבא בהוליווד, אך קירה נייטלי שבה ומתגלה כשחקנית גרומה יתר על המידה בעלת כישורים מוגבלים. אם תהיה מועמדת לאוסקר על הופעתה בסרט, סביר שתפסיד אותו השנה לג'ולי כריסטי המופלאה. אותה כריסטי גילמה לפני 38 שנה דמות דומה בעלילה זהה, ב"מקשר", שביים ג'וזף לוסי לפי תסריט של הרולד פינטר, שמצדו התבסס על ספר מאת אל.פי. הרטלי. לעומת יצירת המופת של לוסי, "כפרה" הוא כל כולו סימבוליות שבהיותה מנותקת מהקשרה הספרותי המקורי הופכת רדודה להחריד, עד שבמאי שיפרוץ בעתיד אל מחסן הסמלים המשומשים עלול למצוא שהוא מרוקן לגמרי.
