כולנו מכירות את האמירה ש"היא הזמינה את זה". אבל האם זה באמת נכון? האם נשים בלבוש חושפני נופלות קורבן לתקיפות מיניות בשיעור גבוה יותר מנשים בלבוש "צנוע"? ד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית קלינית וראש התוכנית ללימודי מגדר במכללת תל־חי בדקה את הסוגיה הזאת. שימו לב לנתונים:
במחקר נמצא שאחוז הנשים שמתלבשות באופן חושפני זהה בין נפגעות תקיפה מינית (64%- 60%) לבין נשים שלא חוו אלימות מינית .(65%- 63%) נתונים אלה, פוסקת מור, מוכיחים שאין כל שחר להאשמות הרווחות, כאילו נשים מביאות על עצמן את האלימות וההטרדה המינית, על ידי לבוש "פרובוקטיבי" או "מפתה."
אז אם אין כל קשר בין סגנון הלבוש וההתנהגות לבין הסיכוי להיפגע מאלימות מינית, איך צמח המיתוס הזה ולמה הוא עדיין איתנו? "המיתוסים האלה הם שאריות של סדרי עולם קדומים שהותאמו לתקופתנו," אומרת מור. "פעם בחורה שנפגעה הייתה מואשמת בכך שיצאה מהבית בלי ליווי, והיום היא מואשמת בגלל הלבוש שלה. המיתוסים הללו אומרים: אם האישה תתנהג כמו שצריך, תתלבש כמו שצריך, ותתנגד כמו שצריך - לא יהיו בעיות. האשמת האישה והטלת האחריות לתקיפה עליה נועדו לפטור את החברה מלקיחת אחריות למניעת תקיפתן של נשים ומהתמודדות עם הבעיה החברתית הזו."
מור טוענת שהמיתוסים חלחלו לכל מרכיבי החברה, כולל המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת ואפילו מערכות בריאות הנפש: "לא אחת נתקלות מתלוננות ביחס מבזה מצד הגורמים הללו, שמפנים כלפיהן אצבע מאשימה, תוך זיכויו המוחלט של התוקף. לעתים המיתוסים הללו מחלחלים גם לסביבתה הקרובה ביותר של הנפגעת, אפילו למשפחתה, שמתקשה להעניק לה תמיכה בלתי מסויגת ובמקום זאת מוכיחה אותה על שהתלבשה באופן 'מפתה' או שאיפשרה לתקיפה להתרחש. הכפשת המתלוננת הפכה לטקטיקת הגנה שכיחה." התוצאה: רק 10% מהנפגעות מתלוננות וחושפות את שעבר עליהן. הנפגעות, מסבירה מור, חוששות להיחשב "מפתות," או חלשות וכנועות, והחשש הזה מונע מהן גם תמיכה וסיוע וגם משפט צדק.
"מחקרים מראים ש־80% מהמעשים נעשים על ידי אדם קרוב לנפגעת. זה אומר שחלק גדול מהתוקפים הם אנשים נורמטיביים, מהשכן ממול ועד למנהיגים שלנו, אבל המיתוסים לגבי אשמת הנפגעת עתיקים כל־כך ומושרשים, שהרבה אנשים
מחזיקים בתפיסות ובדעות כאלה, אפילו מבלי להיות מודעים לכך. בהרצאות שלי, כשאני רוצה להמחיש לאנשים את עומק האחיזה של המיתוסים האלה, אני מבקשת מהם לשים לב לדבר הראשון שקופץ להם לראש כשהם קוראים בעיתון ידיעה על אונס. זה תמיד משהו שקשור לאישה, לאיפה שהיא הסתובבה, לאיך שהיא התנהגה, ולא משהו שהתוקף עשה. "הגיע הזמן," היא מסכמת את מסקנותיה מהמחקר, "שהחברה והתקשורת יפסיקו להתמקד בנפגעות, כאילו הן מקור הבעיה, ויסבו את תשומת הלב אל הגבר התוקפן ואל התרבות שנותנת לו לגיטימציה."
- איזו תרומה יש לממצאי המחקר מבחינת הנפגעות?
"אנשי מרכזי הסיוע טוענים כבר שנים על גבי שנים שאין מאפיין משותף לנפגעות. עכשיו אפשר לומר גם לנפגעות: הנה, יש מחקר שמוכיח שאתן לא אשמות."
השבוע במדור "חדר משלך" אנחנו מתייחסים לסוגיית הקשר בין לבוש חשוף לבין הטרדה מינית מהיבט אחר, ומציגים מחקר נוסף של ד"ר מור, שבדקה מה חושבים גברים ונשים על המניע ללבוש חושפני של נשים. הממצאים שלה מראים הבדל גדול בין המינים: בעוד שרוב הנשים דיווחו שהמניע העיקרי שלהן להתלבש באופן חושפני הוא רצונן להיראות טוב, הרי שרוב הגברים חושבים שהבחירה בלבוש הזה היא מעשה של פרובוקציה ופיתוי מצידן. ומכאן, כך זה נראה, כבר מתחילה הבעיה.
