שמעון מלך הרכבות
שמעון פוטרמן מחזיק בביתו את המוזיאון האמיתי של עולם הרכבות, חבל רק ששום גורם במדינה לא מאפשר לו להציג את האוסף לעיני כל
"יום אחד תפגוש אספן אמיתי", הדהדו באוזני מילותיו של הדי אור, האספן הראשון שצילמתי שהפך בינתיים לחבר שמלווה אותי במסע המופלא אחר האספנים. "כשתפגוש אותו", אמר אור, "תבין מה זה להיות אספן ולא אגרן, ומהו ההבדל בין אנשים שרוכשים לעצמם אוסף ולא מכירים כל פריט ופריט בו, או כאלה שהם סתם חובבנים שמסדרים את הפריטים יפה יפה ולך ותשאל אותם על ההיסטוריה של פריט זה או אחר. כל אלו הם לא אספנים אמיתיים - אספן אמיתי הוא אחד שחוקר, לומד, וחי את הנושא של האוסף שלו".
אור כמובן צדק לחלוטין. נתקלתי באנשים שלא היה להם שמץ של מושג מה יש להם באוסף, אחרים שכל מה שעניין אותם היו המדפים עליהם יסדרו את הפריטים, כמה שרצו להפוך את האוסף להשקעה כלכלית שתימכר יום אחד, ואני – אני רק חיכיתי לפעם הבאה שאפגוש את "מלך האספנים".
למזלי, "מלכים" שכאלו מזדמנים לי מדי פעם. אחרי הדי אור הגיע ד"ר חיים גרוסמן, חוקר תרבות ישראל שהדהים אותי עם הידע שלו כשהציג קמצוץ מהאוסף של יום העצמאות שלו. אחריו פרופסור יונה קרוננברג שלימד אותי על מכשירי שמיעה, וסער נודל עם הידע העצום שלו בנושאי כלי נשק קרים.
וכזה בדיוק הוא גם האספן הפעם - שמעון פוטרמן (56), איש שאוסף כל דבר הקשור ברכבות, בעל ידע בלתי נדלה בנושא. כשהתקשרתי לפוטרמן על מנת לתאם צילום, ניגן "שיר הקטר" של חיים חפר בעליצות, כך שכבר הבנתי כי אני בכיוון הנכון. לאחר כמה תיאומים עלינו לביתו שבירושלים. "בואו לדירה למעלה, היא מוקדשת כולה לאוסף", אמר פוטרמן בחביבות – וכשנכנסנו נעתקה נשימתי - מוזיאון הרכבות האמיתי של ישראל נמצא בדירתו של האיש וללא ספק אין לו אח ורע בשום מקום בארץ.
מעבר לדגמים החשמליים הניצבים בכל פינה כשלצידם המכניים, היה מעלינו צמוד לתקרה מודל של עיר שלמה שבנה האיש. אבל זה היה רק קצה הקרחון - לאספן עשרות שעונים ולוחות זמנים מקוריים ועתיקים של רכבות, כולל הראשונים שיצאו בפלסטינה, מאות כרטיסי טלפון הקשורים לתחום שכוללים סדרות מוגבלות ונדירות, שעוני כיס מקוריים של עובדי התחנה, קופסות גפרורים עם תמונות של קטרים, כמות של מדליות מכל העולם הקשורות לנושא שכמותן אין עוד להשיג, כפתורים וסיכות הקשורות לרכבות וקטרים, עניבות, מצתים, קלפים ואבזמים.
ואם לא די לכם בזה - יש גם את הקריסטלים, צעצועי הפח שחלקם מתחילת המאה הקודמת, עשרות אלפי בולים, מניות שהונפקו, ניירות מסטיק עם תמונות של רכבות, חותמות מקוריות, פנסי רוח, ספרי ילדים, לוחות שנה, סרטים, חוברות, קטלוגים, קלפים. אוסף שלא נגמר.
"אני יכול לזכור שאני נהנה לדעת לראות לשחק ברכבות מגיל מאוד מאוד צעיר", מתוודה פוטרמן, "דקות של כיף של תענוג, מתיחת קפיץ ורכבת נוסעת, שעות של מחשבות לאן הרכבת שאני רואה נוסעת, מהיכן באה, מה היא רואה בדרך ומה עברה בדרך העסיקו אותי מאז ומתמיד. לצערי כל התחום אינו מפותח בארץ כלל ואני מצר על כך."
במשך מעל לארבע שעות פרס לנו האספן חלק מאוספו: קשה לתאר לאיזה עולם נשאבנו כשבתחילה רק ציפינו לצלם כמה רכבות צעצוע ולהמשיך הלאה. פוטרמן לא הפסיק לרגע להראות, להסביר, לשאול שאלות – ואני והצלם מצאנו עצמנו מרותקים לא רק לאוסף, אלא למאגר בלתי נדלה של מידע שקשה היה לעקוב אחריו.
"מעבר לזה שאני בונה את הדגמים עצמם, שזה עולם ומלואו, לקחתי על עצמי ללמוד את כל התחומים הנוספים", הסביר פוטרמן, "החל בנושא של ספרות שעוסקת בתחום במגוון של זוויות דרך הסקטור של ספרי ילדים ששם זה יצר חיבור והתלהבות אצל הקטנים, דרך הבולאות בנושא הרכבות מה שיצר מעגלים של אנשים בכל העולם שהכרתי, ובכלל כל דבר שקיים בעולם האספנות שקשור בצורה כזו או אחרת לרכבות – יש לו נציגות מכובדת אצלי".
והאיש לא הגזים כלל: כבר שבועיים לאחר הצילום עדיין רודפים אותי בחלומות רכבות שראיתי על כל פריט אפשרי בדירה של פוטרמן, לא רק בגלל הכמות האדירה, אלא בגלל המגוון העצום שרק חלקו הקטן הוצג לנו וחלק הארי נותר סגור במאות קרטונים.
וכל המלים שנכתבו על כה מובילות ליעד אחד ברור וצלול שמבקש האספן, אותו הוא מבקש מ"רכבת ישראל", עיריית ירושלים ומהמדינה: "אני פונה מכאן לכולם בבקשה אחת ויחידה: אנא, תנו לי את המקום לפרוס את האוסף ולהציג אותו לכל מי שחפץ בכך, הרי אלי הביתה אי אפשר להגיע וגם המקום קטן מלהכיל את עשרות אלפי הפריטים – כל מה שאני מבקש זה מרחב שבו אוכל לפרוס את כל האוסף כך שאנשים יבואו ויראו אותו ויוכלו ליהנות ממנו בדיוק כפי שקרה לך ולצלם שלך. יש לי כמות בלתי נתפסת של פריטים שכל מוזיאון בעולם היה הורג בשבילו – ואני מבקש לתת לי את המקום כדי שזה יישאר כאן בארץ ושהאוסף שכה עמלתי עליו יהיה נחלת הציבור".
האם מישהו ירים את הכפפה?
